הנקודה שבה חרם מפסיק להיות ביטוי של בחירה צרכנית, והופך לכלי פוליטי של הפחדה: המשטרה החשאית של מחנה "רק לא ביבי" קוראים לא לקנות, לא להזמין, לא להעסיק, לא להופיע, לא לשתף פעולה, לחבל בהופעות, לתבוע לא בשל טיב השירות, איכות היצירה או הגינותו של האדם, אלא מפני שדעתו הפוליטית של המוחרם אינה תואמת את דעתם. חרם כזה, או BDS פוליטי אם תרצו, אינו ביטוי לעמדה אידאולוגית בטוחה בעצמה, הוא מעיד דווקא על חור באידאולוגיה.
אידאולוגיה אמיתית יודעת להתווכח. היא יודעת לשכנע, לנמק, להתמודד עם שאלות קשות, לשאת ביקורת ולעמוד מול דעה מנוגדת בלי להתפרק. מי שמבקש לפגוע בפרנסתו של אחר משום שהצביע אחרת, התבטא באופן שונה או מחזיק בעמדה פוליטית אחרת, אינו מציע רעיון טוב יותר. הוא מבקש למחוק את עצם האפשרות לרעיון אחר, הוא מבקש להעלים את הזהות של האחר.
זה אינו פלורליזם. זו כפייה. זו רוח פשיסטית שמנשבת במובנה התרבותי - סלידה מפלורליזם, רצון לכפות אחידות, והנחה שדעה אחרת אינה עמדה לגיטימית שיש להתמודד עימה, אלא חריגה שיש לבודד, להעניש ולהרחיק.
אידאולוגיה בעלת ביטחון עצמי אינה זקוקה לרשימות שחורות. היא אינה זקוקה לאיומים מרומזים על לקוחות, למכתבים למעסיקים, לקריאות לביטול הופעות או להפעלת לחץ על מוסדות מקצועיים. אידאולוגיה אמיתית יודעת להתווכח. היא מציגה עובדות, מנמקת, מנסה לשכנע ומוכנה גם להפסיד. היא אינה מבקשת למחוק את האדם שמולה רק משום שלא הצליחה לשכנע אותו.
מי שמנסה לפגוע בפרנסתו של אדם בשל הצבעתו או דעתו, אינו מנצח בוויכוח. הוא בורח ממנו. הוא מוותר על הרעיון ומחליף אותו בכפייה; הוא מוותר על שכנוע ומחליף אותו בפחד; הוא מוותר על פלורליזם ומחליף אותו במשמעת מחנאית. זו אינה עוצמה אידאולוגית. זו הודאה בריקנות אידאולוגית. BDS פוליטי מן הסוג הזה אינו פוגע רק במי שסומן. הוא נועד להשפיע על כל מי שמתבונן מן הצד.
המסר אינו רק: "אל תקנו ממנו". המסר האמיתי הוא: "אל תעזו להיות כמוהו". יוצרים לומדים להצניע את דעותיהם. אנשי עסקים מבינים שלא כדאי להם להתבטא. שכירים חוששים מתגובת מעסיקים או לקוחות. בעלי מקצוע בוחרים בשתיקה, לא מפני ששינו את דעתם, אלא מפני שהמחיר שדורש מהם המרחב הציבורי נעשה גבוה מדי.
כך נוצר קונצנזוס מזויף. כי מי שחושב אחרת למד שהבעת דעה עלולה לעלות לו בפרנסתו ובמעמדו החברתי. זו אינה חברה חופשית. זו חברה שמאמנת את אזרחיה לצנזר את עצמם.
וכאן מגיעה ההפתעה הקבועה של מי שמנהלים את השיח בכוח החרם: יום הבחירות. הם רואים סביבם אנשים ששותקים, מהנהנים, נמנעים מעימותים, אינם מפרסמים עמדות ואינם מעזים להכריז על תמיכתם. הם מסיקים מכך שקיים רוב, שיש קונצנזוס, שהמחנה שלהם ניצח את השיח הציבורי. אבל שתיקה אינה הסכמה. לעיתים קרובות, היא פשוט הישרדות.
מאחורי הקלעים, אנשים רבים מסתירים את עמדתם כדי לא לשלם מחיר חברתי או מקצועי. הם מציגים כלפי חוץ השתייכות ל"גוש רק לא ביבי", ל"גוש האין-אג'נדה", או לכל מחנה שמכתיב את כללי הקבלה בסביבתם. אך מאחורי הפרגוד הם מצביעים לפי מצפונם ולעיתים קרובות, בניגוד מוחלט למצג שנכפה עליהם להציג בחוץ.
מי שמדמיין שהשתקת יריב היא ניצחון, מגלה בקלפי שהיריב לא נעלם. הוא רק הפסיק לדבר. דמוקרטיה אינה הזכות לחיות בין אנשים שחושבים כמוך. היא החובה לחיות לצד אנשים שמרגיזים אותך, מתווכחים איתך, מצביעים אחרת ממך ולעיתים מחזיקים בעמדות שאתה סבור שהן מוטעות לחלוטין.
אין חובה להסכים עם איש. אין חובה לרכוש מאדם שירות. אין חובה למחוא כפיים ליצירה או לדעה. אבל יש חובה אזרחית בסיסית אחת: לא להפוך את פרנסתו של אדם לכלי ענישה מפני שאינו מציית לקוד הפוליטי שלך.
המאבק על רעיונות צריך להתנהל באמצעות טיעונים, עובדות ושכנוע. לא באמצעות החרמת אדם, סימונו הטלת פחד ושימוש בכלי המשפטי כמוצר מדף למחנה אחד.
מי שאינו מסוגל להתמודד עם דעה אחרת בלי לנסות לסלק את בעליה מן המרחב המקצועי והכלכלי, אינו מגן על הדמוקרטיה, הוא מסכן אותה ובעיקר הוא חושף את הבלוף הגדול בשימוש הציני שהוא עושה במילה "דמוקרטיה" וכל זה לפני שבכלל דיברנו על החינוך של ילדים לחרמות הוא חושף את גבולות מחויבותו אליה.
כל זאת עוד נכתב בלי להזכיר את המסר ההרסני המועבר לילדים ולבני נוער: שכאשר נתקלים במי שחושב אחרת, אין צורך להקשיב, להתווכח או לשכנע מותר לסמן, לבודד ולהחרים. כשמבוגרים הופכים חרם לכלי פוליטי לגיטימי, אין להתפלא שהוא מחלחל גם אל מוסדות החינוך, שם הוא מקבל את צורתו האכזרית ביותר: ילדים הלומדים כי שונות אינה הזדמנות לשיח, אלא עילה לנידוי.
התרעות פיקוד העורף