הולנד נהנית במשך שנים מהיכולות הישראליות, במיוחד בתעשייה הביטחונית. הדוגמה הבולטת ביותר היא עסקת הענק שנחתמה ב-2023 בין משרד הביטחון הישראלי למשרד ההגנה ההולנדי: 305 מיליון דולר עבור 20 מערכות PULS של אלביט, כולל משגרים, רקטות וטילים בטווחים שונים. זו הייתה עסקת הייצוא הביטחוני הממשלתית הראשונה בין ישראל להולנד.
התעשייה הביטחונית הישראלית מספקת לעולם טכנולוגיות שונות וחלק מהמערכות הללו אינן מוצר מדף, אלא תוצאה של ניסיון מבצעי מצטבר שאין לו תחליף פשוט.
המסר הישראלי החדש איננו שישראל מבקשת להפסיק את יחסיה עם אירופה. להפך. ישראל זקוקה לאירופה ואירופה זקוקה לישראל. אבל יחסים אינם יכולים להתקיים במתכונת שבה צד אחד מעניק ביטחון, טכנולוגיה, ידע ומוצרים חיוניים, בעוד הצד השני מפעיל לחץ, מחרים מוצרים ונוקט עוד צעדים חד-צדדיים.
לכן, במאזן הרווח וההפסד, כדאי למדינות האירופיות לבצע חשבון נפש. השאלה אינה רק מה ישראל מרוויחה או מפסידה מהצעדים נגד אירופה. השאלה היא גם מה אירופה עלולה להפסיד כשהיא הופכת את ישראל מספקית, שותפה ומקור לידע וטכנולוגיה – ליעד של חרמות וסנקציות.
הולנד היא כנראה רק המקרה הראשון. אם המסר הישראלי אכן יתורגם למדיניות עקבית, הרי שמעתה כל ממשלה אירופית שתבחר לנקוט צעדים חד-צדדיים נגד ישראל תצטרך להביא בחשבון שגם לישראל יש מנוף פעולה.
התרעות פיקוד העורף