נכון שבניגוד להתפרצות של הר געש באיסלנד (שהשבית חלק נכבד מהתנועה האווירית באירופה לפני כמה שנים) או סופות שלגים ברחבי ארצות הברית, אצלנו מדובר על מעשה ידי אדם, אבל אני כבר למדתי להניח מראש שכל טיסה לחו"ל היא על תנאי, בטח בשנים האחרונות, שנות המלחמה.
שלא תבינו אותי לא נכון: ליבי אינו גס, חלילה, בסבלם של מי שחופשתם שובשה, קל וחומר בוטלה, אבל בעוד האמריקאים למשל עושים על זה סרטי חג מולד (שילוב בין עומס טיסות שלידו המחצית השנייה של אוגוסט בישראל נראית כטיול בפארק, לשיא החורף, על פגעי מזג האוויר שלו), הרי שאצלנו מסרבים להירגע.
ייתכן שהסיבה לרגישות שלנו לשמיים פתוחים קשורה לאינסטינקט יהודי קדום, זה שמבקש להיות מוכן תמיד להימלט על נפשו. רגש שאפילו כ-150 שנים של ציונות מעשית, מתוכן יותר ממחצית של עצמאות מדינית, לא יכולות לרכך.
אנחנו עם בורח מבשורה, כזה שמוכן תמיד לנוס. אז אולי אנחנו כבר לא גלותיים כפי שהיינו בעבר: יש לנו צבא חזק וחיל אוויר ששולט בשמי המזרח התיכון. ועדיין משהו בתוכנו אורז תמיד כמה חפצי ערך, תחתונים להחלפה, מברשת שיניים ודרכון, רק למקרה ש…
חושבים שאני מגזים? רק ראו את מספר המחזיקים כאן באזרחות כפולה. פעם היה מדובר רק במי שבאמת חילקו את חייהם עם מדינה זרה, שנולדו בה או שעבדו בה והיו זכאים לאזרחות. בשנים האחרונות, שבהן השתנו חלק מחוקי ההגירה באירופה, מאות אלפי ישראלים דאגו לאזרחויות כפולות ומשולשות: מפורטוגל ועד פולין, מלטביה ועד אוסטריה. כל מי שיכול משקיע כמה אלפי שקלים כדי שיונפק לו דרכון זר.
הנימוק - והיה אם נתבע מישהו להסביר - נע על הציר שבין הפרקטי (קיצור תורים לביקורת דרכונים ברחבי אירופה) לבין תשובות כלליות יותר כגון: "טוב שיהיה בבית", "זה לא מזיק" ועוד התפתלויות שאפשר לפרש גם כמו: "תראו, חברים, כולנו יודעים שהעסק פה לא מאה ושיכול להיות שבספרי ההיסטוריה היהודיים תיזכר הציונות כמו תופעה זמנית שהחלה במאה ה-19 והסתיימה במאה ה-21, אז לא שאני חלילה מייחל שכך יקרה, אבל ג'אסט אין קייס".
גם מי שלא מחזיק באזרחות כפולה, רואה בסגירת השמיים משום הפרת חוזה בין אזרחי ישראל למדינה, שהרי בתנאי ההעסקה שלנו כתוב שכל אימת שנמאס לנו מהחדשות ושאנו מרגישים איך המזרח הקרוב סוגר עלינו, מותר לנו להתעופף לאירופה הקלאסית, לדובאי או לתאילנד למטרות מרגוע. אם תרצו, מעין "דמי הבראה" בחוזה בלתי כתוב בין אזרחי ישראל למדינתם.
הצורך הזה, שהוא עקרוני ומתמשך, הפך בשנים האחרונות לספציפי וממוקד. אם לדייק, זה קרה אחרי 7 באוקטובר. בהתחלה התגייסנו, התנדבנו, יישרנו קו, הנפנו את הדגל והדבקנו סטיקרים של "ביחד ננצח". רק שמיד אחר כך, בד בבד עם המעבר ל"שגרת לחימה", התחלנו לפזול אל החלון הקטן שבקיר הממ"ד, או בכינויו המוכר יותר: "נתב"ג".
בחודשים הראשונים עוד התנצל מי שטס-נס מכאן: מילים כמו "חופשה" או "נופש" נמחקו מהלקסיקון ובמקומן הופיעה "התאווררות". כלומר הקטנת אלמנט הבחירה והדגשת אלמנט הצורך.
ככה התחלנו להתנצל ולטוס, ה"יורים ובוכים" החדש. אט-אט הפסקנו להתנצל. זה היה כשהתחילו לסגור לנו את השמיים בגלל סבבי המלחמה עם איראן. הגויים ימ"ש לא אוהדים אותנו במערכה הנוכחית, בלשון המעטה: הפגנות פרו-פלסטיניות התקיימו כמעט בכל עיר באירופה, גינויים נישאו ברמה, פה ושם הוטלו אפילו סנקציות, ועדיין, שום דבר מכל אלה לא גרם לנו להרגיש נבגדים כמו ההחלטה של לופטהנזה, בריטיש איירווייז או אייר פראנס להשהות את הטיסות לישראל. אין זאת אם כי נתב"ג הפך עבורנו לשביל בריחה: מהרגש היהודי-גלותי ועד לישראליות בת זמננו.
חסמו לנו את איילון, הטילו עלינו עוד מיסים, זימנו אותנו לעוד ימי מילואים, החמירו את הפקקים והעלו את אחוזי הלחות - רק אל תיגעו לנו בנתב"ג! כי הידיעה שאנחנו יכולים (שלא לומר "זכאים") לעלות על מטוס ולהתעופף מכאן - לסופשבוע או לחיים שלמים - היא סלע יכולתנו לשרוד מנטלית במקום הזה.
התרעות פיקוד העורף