זה היה עוד אחד מאותם ימי אוגוסט שבהם אמרתי לעצמי שגם ככה כל העולם ואשתו נמצאים עכשיו בחופשה ביוון או באילת, ושאפשר לגנוב כמה שעות עבודה בבוקר לטובת פנאי. העולם לא ייעצר אם לא אענה לטלפון עד הצהריים.
אני תמיד מרגישה צורך לתרץ לעצמי את הפריבילגיה לרדת לים באמצע יום חול, בזמן עבודה, גם אם אני עומדת בכל הדד־ליינים ויכולה להרשות לעצמי את ההפוגה הבריאה הזו. כשאני מתווכחת ביני לבין עצמי על איכות העובדת שאני, אני נזכרת שזו הרי הייתה כל המטרה בלהיות עצמאית ולא שכירה. עם השנים אני מגלה שאני הבוסית הכי קשוחה של עצמי. לפעמים, בזמן שאני שוכבת על מיטת הפילאטיס ומקללת בלב את הרגע שבו נרשמתי לשיעור, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה בסדר שבמקום לשבת עכשיו מול המחשב אני עובדת על השרירים שלי.
באותו הבוקר, כשצעדתי במכנסיים קצרים וכפכפים לים, מזמזמת לעצמי שירי חופש גדול ומרגישה כמו הילדה בת 12 שהייתי, שירדה לחוף הסלע בבת ים באמצע אוגוסט, בימים נטולי דאגות של מבוגרים אך עתירי דאגות של נעורים, נתקלתי בדמותי המשתקפת באחד מחלונות הראווה.
בתחילה זו הייתה בבואה של אישה שנראתה לי מוכרת. לשבריר שנייה לא זיהיתי את האישה הזאת, כמו לפגוש מישהו אחרי הרבה זמן שלא התראינו ופתאום להפנים איך על כולנו רואים את השנים. אז הבנתי שהזרה המוכרת הזו היא אני.
תחושת החופש הילדית שליוותה אותי בירידה אל הים התחלפה בתנועה כבדה ונוזלית. פתאום כל האנרגיה הפנימית שהייתה לי כשירדתי בצעדי איילה במדרגות הפכה למגושמת ומסורבלת, ואלוהים, כמה שהרגשתי בכל צעד וצעד את הברכיים. זה היה הרגע שבו נפל לי האסימון שאני מחפשת כמעט בכל רגע נתון חופש, אולי מפני שלאחרונה נוספה לי חצי משרה נוספת על הגב, והיא תחזוקה עצמית.
כשהייתי צעירה, התחיל העידן שבו יש תרופה לכל דבר, תחליף לכל דבר וגלולת קסם לכל מכאוב. זה עזר לי לעבור באדישות את שנות ה־20 של חיי. הייתי בטוחה שאזריק בוטוקס ואקח כל מה שאפשר כדי לשמר את הנעורים שלי בדיוק כפי שהם. עם השנים שחלפו, התגברה בי ההבנה שהתעשייה הזו בנויה על כך שתמיד יהיה בנו משהו שצריך לתקן. החלטתי שלא אכניס לגוף שלי שום דבר כימי, הורמונלי, ובוודאי שלא מזרק מלא ברעלן כדי לטשטש את הקמטים במצח. הבנתי שלבחירה הטבעית יש מחיר שאני מוכנה לשלם.
חצי המשרה הזו כוללת בין היתר אימוני שגרה, וגם חיזוק העפעפיים שלא ייפלו, שהסנטר יישאר חד, ואת הדאגה ליטול ויטמין D בשביל הזיכרון וסידן כי הברכיים כבר מרגישות את המדרגות. כל זה כשבכל מקום ובכל הזדמנות, גם בפריים טיים בטלוויזיה, מספרים לך עד כמה קשה לנשים בסוף גיל ה־40 ושמכאן - אלוהים ישמור - זה רק הולך ונהיה יותר גרוע.
אני מריצה את מחשבות הכאוס האלה בראש בזמן שאני גוררת את עצמי אל הים ובמקביל נרשמת באפליקציה לשיעור פילאטיס בערב. אני כועסת על עצמי. תמיד ניסיתי לחשוב מחוץ למטריקס, להתנגד להפחדות, ודווקא אני נופלת בפח הזה בנושא הכי חשוב: הגוף שלי.
נזכרתי בדברים הטובים שקרו לי בשנים האחרונות: יצאתי מהקיבעונות של עצמי; הצלחתי להתגבר על הרבה פחדים; החרדות שליוו אותי במשך שנים כבר לא חברות שלי; הפסקתי להגיד "כן" כל הזמן רק כי לא נעים לי; למדתי להגיד "לא" ולעמוד מאחורי זה, בלי לשחזר שוב ושוב את השיחה ולחשוב שאולי פספסתי משהו; למדתי לא לתת דין וחשבון לאף אחד מלבד לעצמי, ואפילו לשחרר לעצמי קצת חבל. נניח, לא לענות לכל הודעת וואטסאפ שאני מקבלת באותו הרגע ולהשתיק את כל רעשי הרקע כשאני עושה את הבחירות שלי.
אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה בגיל 30. לפחות אני לא הצלחתי. אפילו לא להתאהב על אמת. יש דברים שמגיעים מאוחר, וטוב שכך. אולי זה המחיר של הזמן. יכול להיות שהגוף וגם הפרצוף דורשים יותר תחזוקה, אבל הנפש, לפחות אצלי, דורשת פחות אישורים. אני צריכה יותר אימונים בשביל השרירים, אבל הרבה פחות
התרעות פיקוד העורף