סבא צורי | נתן זהבי

בשבוע שעבר נפטר חברי הטוב תת־אלוף (במיל') צורי שגיא. אני מכה על חטא. בימיו האחרונים לא הלכתי לבקר אותו, אחרי שאמרו לי שכבר אינו מזהה חברים. במקרים קודמים שבהם באתי לבקר אנשים שאהבתי והם לא זיהו אותי, זה גרם לי לעצב ודיכאון, וקיבלתי החלטה להימנע מביקורים כאלו שאינם מועילים לאיש. "חטא נוסף" שלי הוא שאינני הולך להלוויות של אנשים שאהבתי ונפטרו. אני לא יכול לראות ולשמוע שמורידים אותם לבור ומחזנים להם "אל מלא רחמים" בסלסולים.

הייתי בן בית בלשכה של צורי, בעת ששימש כמפקד מרחב שלמה. כשהיו באים אורחים ללשכה, צורי היה מציג אותי כ"היועץ שלי לענייני רומו של עולם". בהבעת פנים רצינית הוא הסביר לאורחיו המכובדים שהצלתי אותו הרבה פעמים ממוות, וכשאלו התעניינו באילו נסיבות, הוא ענה להם "הוא הציל אותי ממוות משעמום".

אילו הייתי כתב צבאי והעורך היה מבקש ממני לכתוב כתבת הספד לצורי שגיא, אני מניח שהייתי מוציא תחת ידי את הכתבה הבאה. רצינית, בלי צחוקים: יש אנשים שהצבא הופך אותם לאגדה. יש אנשים שהאגדה הופכת אותם, בדיעבד, למשהו כמעט לא אנושי: לוחמים שאינם מפחדים, מפקדים שאינם מהססים, אנשים שנולדו עם סכין בין השיניים ועם מצפן בראש. צורי שגיא היה עשוי מחומר אחר.

תת־אלוף במילואים צורי שגיא מת בשבוע שעבר, ב־19 באוגוסט 2026, בגיל 92. מאחוריו השאיר 32 שנות שירות בצה"ל, אבל גם סיפור חיים שקשה לדחוס לרשימת תפקידים ודרגות. הוא היה מפקד סיירת הצנחנים, מפקד גדוד 890, סגן מפקד חטיבת הצנחנים, מפקד חטיבה, מפקד מרחב שלמה ומפקד אוגדה מרחבית.

שגיא נולד בהרצליה ב־1934 וגדל במושב עין ורד. הוא התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים, אל גדוד 890, שהפך באותן שנים למעבדה שבה נבנה סוג חדש של לוחם ישראלי: פחות המתנה, יותר יוזמה; פחות הסתגרות מאחורי קווי הגנה, יותר יציאה אל מעבר לגבול. שגיא היה חלק מהחבורה שעיצבה את התפיסה הזאת.

(בקטע הזה אני מעריך שצורי היה מפסיק לקרוא את הכתבה על עצמו ופולט "זה משעמם", ואז היה שואל אותי אם אני זוכר את הסיפור על הכורדי והחמור. בלי להתחמק מהשאלה אני חוזר לכתבה היבשה של הכאילו כתב צבאי).

הוא עבר דרך פעולות התגמול, דרך קרב המיתלה במלחמת סיני, דרך הפיקוד על סיירת הצנחנים וגדוד 890, והמשיך אל מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. לא מדובר בקריירה של קצין שישב במפקדות וחיכה לקידום. במשך שנים ארוכות הוא היה קרוב מאוד למקום שבו מתקבלות ההחלטות הקשות ובו אנשים משלמים עליהן בחייהם.

ב־1955, במבצע עלי זית, נפצע רפאל איתן, רפול, שהיה מפקדו. שגיא, שהיה סגנו, נטל את הפיקוד והמשיך את הפעולה. שנים אחר כך עוד סיפר על רפול בהומור ובאירוניה, כאילו לא עברו עשרות שנים אלא כמה דקות. על מפקד בלי חוש הומור אמר פעם: "מפקד שאין לו חוש הומור, מהווה סכנה לסביבה".

(אני זונח לרגע את הכתבה של הכתב הצבאי וחוזר לצורי החבר, אל התקופה שבה גרתי בשארם א־שייח' וצורי היה מפקד מרחב שלמה. במרחב היה מנהג שאורחים אהובים היו מתארחים במה שכונה "הווילה", ששכנה על שפת המפרץ מתחת לבסיס הצבאי. אחד האורחים האהובים על צורי היה הרמטכ"ל רפאל איתן. יום אחד, כשרפול הגיע להתארח אצל צורי, הגיעו גם כמה מזקני קיבוץ כפר גלעדי שסיפרו לצורי שגילו פטנט "להתפוצץ מצחוק".

צורי, שאהב להתפוצץ מצחוק, שאל מה הפטנט, וזקני הקיבוץ סיפרו לו שאם מרתיחים קפה בפינג'אן וחוץ מקפה מבשלים בו גם פקקי שעם שנחתכו לחתיכות קטנטנות, התוצאה היא שמי ששותה חוטף מתקפת גזים בלתי ניתנת לשליטה. צורי קפץ על המציאה, ביקש מהעובדים במטבח למצוא בקבוקים עם פקקי שעם, לחתוך אותם לחתיכות זעירות ולהביא אליו. בערב ישב רפול יחד עם עוד אורחים מכובדים סביב מדורה. על האש שמו פינג'אן גדול והרתיחו קפה. הכוס הראשונה ניתנה לרפול ואחריו לעוד כמה אורחים פחות מכובדים. התוצאות לא איחרו לבוא. זה היה לא נעים לשמוע רמטכ"ל במתקפת נאדים שהזכירו את הסרט "תותחי נברון". ובחזרה לקטע הרציני של הכתב הצבאי).

בפעולת קלקיליה ב־1965, כשגדוד 890 בפיקודו נתקל באש מטווח קצר מאוד, קיבל שגיא מהרמטכ"ל יצחק רבין שבחים על קור הרוח, השליטה והביצוע. רבין, על פי הדיווח, לא הסתפק במחמאה מנומסת וסיכם: "לי אין מילה, רק מילות שבח".

אבל הסיפור המדהים ביותר בקריירה שלו לא התרחש בישראל. באמצע שנות ה־60 נשלח שגיא למשימות בחו"ל. הוא עסק בהדרכת צבאות באתיופיה ובאיראן, ובמקביל נכנס לפרק שהפך אותו לדמות יוצאת דופן בתולדות הקשר הישראלי עם הכורדים בעיראק.

שגיא נשלח לכורדיסטן כיועץ צבאי למורדים בהנהגת מוסטפא ברזאני. הוא לא הסתפק בהדרכה טכנית. הוא ניסה לשנות את הדרך שבה הכוחות הכורדיים חושבים ונלחמים: להפוך כוח גרילה לכוח המסוגל לבצע גם מהלכים התקפיים מסודרים נגד צבא סדיר. הוא עסק בהכשרת לוחמים וצלפים ובבניית תפיסת לחימה שהתאימה לתנאים שבהם פעלו הכורדים.

במאי 1966 הגיעה תפיסתו למבחן בקרב הר הנדרין. הכוחות הכורדיים הצליחו להנחיל תבוסה קשה לחטיבה הרביעית של הצבא העיראקי. מאז הפך שמו של שגיא למוכר מאוד בקרב הכורדים, וברבות השנים נחשב אצל חלק מהם לדמות כמעט אגדית.

הוא היה אדם שידע לפחד ובכל זאת לצאת קדימה. אדם שידע להיות מפקד בלי לוותר על חוש ההומור. צנחן שהפך לגנרל, גנרל שהפך לשליח חשאי, ושליח שחזר בסופו של דבר אל האדמה.

ובין הר הנדרין, המיתלה, שארם א־שייח', רמת הגולן והכפרים של השרון, נמתח סיפור אחד: סיפורו של דור ישראלי שגדל מתוך מחסור, מלחמות ואדמה, ובנה לעצמו מדינה תוך כדי תנועה.

לפני שנתיים היינו בדרך לחתונה בגלבוע ונקלעתי לנסיעה עם ארוכה עם סבא וסבתא. הסתכלתי עליהם מהצד וברגע אחד הבנתי איך הם אוהבים כבר מעל 70 שנה. בעודי יושבת במושב האחורי כתבתי קטע קטן ששמרתי אצלי.