מי עוד ימשיך לקרוא את המרחב? על עתידה של הגאוגרפיה בישראל | פרופ' מוטי זוהר

בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו פרופ' ארנון סופר, איש אוניברסיטת חיפה ומן הבולטים שבגאוגרפים בישראל בעשורים האחרונים. לכתו היא בראש ובראשונה אבדה גדולה למשפחתו, לחבריו, לתלמידיו ולעמיתיו, אבל דומה שיש בה גם משהו סמלי ועמוק יותר. בשנים האחרונות נפרדנו גם משורה של גאוגרפים בולטים, ובהם הפרופסורים יהושע בן-אריה, חיים גורן, יצחק שנל ורוני אלנבלום, שייצגו, כל אחד בדרכו, מסורת של חשיבה גאוגרפית. הם עסקו בתקופות שונות ולעיתים גם השתייכו לעולמות מחקריים רחוקים זה מזה, אך היה ביניהם מכנה משותף חשוב: ההנחה שכדי להבין חברות אנושיות ואת התהליכים שהן עוברות צריך להכיר לעומק גם את המרחב שבתוכו הן מתקיימות. מכאן שהסתלקותם  אינה רק מזמנת מבט לאחור אלא גם מעוררת שאלת מפתח בנוגע לעתיד: מה יהיה על הגאוגרפיה כדיסציפלינה מדעית בישראל ומי יקרא את המרחב בהיעדרם?

הארבעה לא השתייכו לאסכולה אחידה, ודווקא ההבדלים ביניהם מלמדים משהו על רוחב היריעה שאפיין את הדיסציפלינה שהם ייצגו. יצחק שנל עסק במבנה המרחב החברתי בעידן גלובלי ובפרשנות של נופים וייצוגיהם. בן-אריה הביט בנוף דרך הגאוגרפיה ההיסטורית: ירושלים וארץ ישראל היו עבורו מרחבים שאפשר לשחזר את התפתחותם באמצעות מפות, מקורות היסטוריים ועבודת שטח. גורן פנה אף הוא אל העבר, אך בחן אותו מנקודת מבט אחרת של המפגש בין ארץ ישראל לבין אירופה והאופן שבו חוקרים, נוסעים ומעצמות חקרו ותיארו את המרחב ומיפו אותו. אלנבלום הרחיק אל הלבנט של ימי הביניים וחיבר בין גאוגרפיה, היסטוריה וארכאולוגיה כדי להבין חברות אנושיות בעולם שהיה שונה מאוד משלנו. ארנון סופר, לעומתם, הפנה את מבטו בעיקר אל ההווה ואל העתיד: אל דמוגרפיה, גבולות, מים וגאו-אסטרטגיה ואל השאלה כיצד תנאים ותהליכים מרחביים מעצבים את עתידה של מדינת ישראל.

מה שמחבר ביניהם, אם כן, אינו נושאי המחקר ואף לא תקופה או שיטה משותפים, אלא דווקא דמותו של הגאוגרף: מי שמסוגל להקדיש עשרות שנים ללימוד של אזור או ארץ, להכיר את המקורות ואת השטח, להבין תהליכים מרחביים בתוך הקשר היסטורי, חברתי ופוליטי, ובעיקר לראות במרחב מפתח להבנת התמונה השלמה. אם כך, השאלה שמעוררת היעדרותם היא לא רק מי ימלא את מקומם, אלא האם צורת העשייה הגאוגרפית הזאת תמשיך להתקיים. לשאלה זו חשיבות שחורגת מן העולם האקדמי שכן היום, אולי יותר מאי פעם, ישראל זקוקה לחשיבה גאוגרפית. רבות מן הסוגיות הלאומיות הגדולות – מלחמות וגבולות, פינוי אוכלוסיות, הגירה, צפיפות, משבר הדיור, תחבורה, שינויי אקלים, מים, אנרגיה, התרחבות הערים ויחסי מרכז ופריפריה – כרוכות גם בממד מרחבי ודורשות הבנה עמוקה שלו.

והנה הפרדוקס: דווקא כאשר לממד המרחבי חשיבות מכרעת בהבנת רבות מהשאלות שאיתן אנו מתמודדים, הגאוגרפיה כדיסציפלינה מדעית מתקשה לעיתים להסביר מהו ייחודה בה בשעה שהכלים הטכניים והחישוביים – מערכות מידע גאוגרפיות, חישה מרחוק, מדעי הנתונים, וכעת גם הבינה המלאכותית – תופסים מקום מרכזי יותר ויותר במחקר ובהוראה. במובנים רבים זוהי התפתחות מבורכת שכן הטכנולוגיה הפכה את הניתוח המרחבי לנגיש ורב-עוצמה מאי פעם והטמיעה חשיבה מרחבית בתחומי מחקר ומדיניות רבים. אלא שבהצלחה הזאת טמונה גם סכנה: מה יקרה  אם היכולת לנתח את המרחב תהפוך לחשובה יותר מן היכולת להבין אותו? מודל, מתוחכם ועשיר ככל שיהיה, אינו משקף בהכרח תפיסה נכונה של המרחב, ואפילו האפשרות לעבד מיליוני ישויות גאוגרפיות אינה מבטיחה שנוכל להבין כיצד נוצר דפוס מרחבי מסוים. הבנה מרחבית שכזו היא בדיוק סוג הידע והמומחיות שסופר, בן-אריה, גורן ואלנבלום ייצגו.

הבעיה, אם כן, אינה דווקא ההתקדמות הטכנולוגית של הגאוגרפיה, אלא החלפתה של שאלת המחקר בטכניקה והתמקדות בניתוח ולא בהכרח בהבנה. זו אולי המשימה הגדולה של הדור הבא: לעשות שימוש מושכל בכלים הטכנולוגיים אבל ללא ויתור על הגאוגרפיה הקלאסית. במילים פשוטות, האתגר כיום הוא לחבר בין הארכיון למסד הנתונים, בין עבודת השדה לתצלום הלוויין, בין היכרות עמוקה עם מקום לבין הכלים החדשים לניתוחו, ובעיקר להחזיר למרכז הבמה את השאלות הבסיסיות ביותר של הגאוגרפיה: מדוע דווקא כאן? כיצד נוצר הדפוס המרחבי? ומהי משמעותו לחברה שחיה בתוכו?

עתידה של הגאוגרפיה אסור שייקבע רק על פי הכלים שתאמץ, אלא גם, ובעיקר, על פי השאלות שתדע לשאול. המורשת שהותירו אחריהם סופר, בן-אריה, גורן ואלנבלום היא לא רק ידע עצום ושיטות עבודה, אלא גם תזכורת לצורך אמיתי בגאוגרפים שידעו להשתמש בטכנולוגיות ובכלים החדשים מבלי לאבד את המיומנות הגאוגרפית הקלאסית ואת היכולת לקרוא ולהבין את המרחב כמכלול. אם הגאוגרפיה תדע לעשות זאת, לא זו בלבד שהיא תשמר משהו מן המסורת שהארבעה ייצגו, אלא גם תנכיח מחדש את נחיצותה. אחרת, אולי יהיו בידינו נתונים ומודלים רבים מאי פעם, אבל פחות גאוגרפים שידעו להסביר לנו מה כל אלה מספרים על המקום שבו אנו חיים ועל התהליכים שאנו עוברים.