יש שתי מילים שהפכו נדירות מאוד בשפה הציבורית בישראל: "אני אחראי". לא "אני מקבל אחריות", לא "האחריות מוטלת על כולנו", לא "הייתי חלק מהמערכת", ובוודאי לא הניסוח המופלא שהפוליטיקה המודרנית אימצה לעצמה: "האחריות אינה שלי בלבד". רק שתי מילים פשוטות: "אני אחראי".
מפתיע לגלות שהבעיה איננה חדשה. למעשה, הבריחה הראשונה מאחריות מופיעה כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך. אדם הראשון אוכל מן העץ האסור. הקב"ה שואל אותו: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". זו שאלה פשוטה למדי, שמבקשת תשובה של כן או לא. אבל אדם אינו משיב כן. הוא משיב: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". הקב"ה פונה אל האישה, וגם היא אינה אומרת: "טעיתי", אלא מטילה את האחריות על אחר ששכנע אותה, ומשיבה: “הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". אדם מאשים את חוה, וזאת בתורה מאשימה את הנחש.
וכך, עוד לפני המבול, עוד לפני מגדל בבל, מלמד אותנו ספר בראשית משהו מטריד על טבע האדם: החטא הראשון אולי היה האכילה מן העץ, אבל התגובה הראשונה לכישלון הייתה להסביר מדוע מישהו אחר אשם בו. חלפו אלפי שנים, השתכללנו מאוד, היום אנחנו פשוט עושים את אותו דבר במסיבות עיתונאים.
ישראל של השנים האחרונות היא מדינה שבה כמעט כולם מוכנים לקבל סמכות, אך מעטים מוכנים לקבל אחריות. שר מבקש עוד סמכויות למשרדו. מפקד מבקש חופש פעולה. פקיד בכיר דורש עצמאות מקצועית. שופט עומד על עצמאות הרשות. יועץ משפטי מגן על סמכותו. ראש עיר דורש שיניחו לו לנהל. וכולם במידה רבה - בצדק, שהרי אין חולק כי אי אפשר לנהל בלי סמכות.
אבל אז מגיע הכישלון, ופתאום אותה סמכות, שהייתה רגע קודם לכן ברורה ומוגדרת, מתפזרת באוויר. השר מסביר שהפקידים לא ביצעו. הפקידים מסבירים שהדרג המדיני לא החליט. הדרג המדיני מסביר שמערכת הביטחון לא התריעה. מערכת הביטחון מצביעה על מדיניות רבת שנים. הממשלה הנוכחית מזכירה את קודמתה. הקודמת מזכירה את זו שלפניה. כולם מחזיקים חתיכה מן האמת, וזו בדיוק הבעיה. מפני שכאשר מחלקים את האחריות בין די הרבה אנשים, מגיע הרגע שבו לא נשאר ממנה דבר.
השיח הזה נמצא גם בלב המחלוקת האקטואלית על חקירת מחדלי 7 באוקטובר ועל הדרך שבה ראוי לבררם. המחלוקת חשובה, קשה ולגיטימית. אבל נדמה שלפעמים מרוב ויכוח על השאלה מי יחקור את האחריות, אנחנו שוכחים לשאול את השאלה הפשוטה יותר: האם עוד נותר בחיינו הציבוריים מי שמוכן לשאת בה עוד לפני שהוועדה תאמר לו לעשות זאת?
כמעט שלוש שנים אחרי האסון, נדמה שכבר נכתבו בישראל יותר משפטים המתחילים במילים "האחריות מוטלת גם על..." מאשר משפטים המתחילים במילים "האחריות מוטלת עליי". הדרג המדיני מצביע על הדרג הצבאי; הצבאי על הקונספציה המדינית; ההווה על העבר; והעבר על מי שבא אחריו. ייתכן שלכולם טענות טובות. אלא שגם אלף טענות טובות אינן מצטרפות למילה אחת שחסרה: אחריות.
דוד מול שאול
שנים לא מעטות אחר כך חוטא מלך אחר. חטאו של דוד בפרשת בת שבע חמור לאין שיעור. נתן הנביא מטיח בו את המשל על כבשת הרש, ולבסוף אומר לו שתי מילים מצמררות: "אַתָּה הָאִישׁ".
לדוד היו אין־ספור אפשרויות להגיב, הוא היה יכול להסביר, להאשים, להקים ועדה, ואפילו (כנהוג במקומותינו) לתקוף את השליח או להזכיר את זכויותיו הרבות בהקמת הממלכה, אך במקום זאת הוא לוקח אחריות מלאה ואומר: “חָטָאתִי לַה'". שתי מילים בלבד, ובלי "אבל". וזה אולי אחד ההבדלים העמוקים בין שני המלכים. לא מנהיג שאינו טועה, אין בנמצא אדם כזה. אלא מנהיג שמסוגל לעמוד מול טעותו מבלי לחפש אדם אחר להניח אותה על כתפיו.
כאן נוצר אצלנו בלבול נוסף. בישראל, ברגע שאדם אומר "אני אחראי", מיד שואלים: אז מתי אתה מתפטר? ומשום כך בעלי תפקידים למדו שהדרך הבטוחה ביותר לשמור על תפקידם היא לעולם לא לומר את המשפט הזה. אבל אחריות ואשמה אינן מילים נרדפות. וגם אחריות והתפטרות אינן אותו דבר. מנהל יכול להיות אחראי לכישלון גם אם לא התרשל אישית. שר יכול להיות אחראי למשרד גם אם הפקיד הוא שטעה. מפקד אחראי ליחידתו גם אם לא לחץ בעצמו על ההדק. האחריות נולדת לא רק מן המעשה, היא נולדת מן התפקיד.
יש כאן כלל פשוט שכמעט נשכח: אין סמכות ללא אחריות. מי שדורש שיניחו לו להחליט, אינו יכול ביום שבו ההחלטה נכשלת לטעון כי אחרים היו צריכים למנוע ממנו את הטעות. מי שתובע לעצמו את ההגה בים שקט אינו רשאי לחפש את רב־החובל כשהספינה נקלעת לסערה. אחריות איננה עונש שמטילים על בעל תפקיד לאחר הכישלון. היא חלק מכתב המינוי שלו ביום שבו נכנס לתפקיד.
וזו עסקה שאי אפשר לפרק לשניים: מי שמבקש את הכבוד שבסמכות צריך וחייב להיות מוכן לשלם גם את המחיר שבאחריות. התנא הלל הזקן ניסח זאת במשפט קצר ונוקב: "במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש". לא "השתדל למצוא את האשם". תהיה איש.
רק לא להודות בטעות
אבל יהיה קל מדי לסיים כאן ולהאשים את המנהיגים, כי אולי הם למדו משהו מאיתנו. גם אנחנו, האזרחים, פיתחנו אחריות סלקטיבית. כשהמחנה שלנו מצליח, זו הוכחה ניצחת ובלתי ניתנת לערעור לצדקת דרכנו. כשהוא נכשל, הנסיבות אשמות. כשהמנהיג שלנו טועה, צריך לראות את התמונה הרחבה. כשהמנהיג שלהם טועה, הטעות מלמדת מיהו באמת. אנחנו דורשים מהיריב את מה שאנחנו מוכנים לסלוח לאוהב.
וכך נוצרה פוליטיקה שבה לקיחת אחריות היא כמעט מעשה חד־צדדי של פירוק נשק: אם אני אודה בטעות והיריב לא יעשה זאת, הוא ישתמש בכנות שלי נגדי. לכן כולם ממשיכים להילחם, וכולם ממשיכים להיות צודקים. רק המדינה נשארת לפעמים בלי מי שאחראי לה.
בספר יונה, כשהספינה עומדת להישבר בסערה, המלחים מבקשים לדעת מי גרם לאסון. יונה הנביא אינו מקים צוות בדיקה, אלא נוטל אחריות מיידית ואומר להם: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם... כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם". “בשלי", איזו מילה נדירה.
אולי משבר המנהיגות שלנו איננו מחסור באנשים שיודעים לומר "אני צודק". כאלה יש לנו בשפע. גם אנשים שיודעים לומר "התרעתי" לא חסרים. המחסור האמיתי הוא באנשים המסוגלים להביט בציבור, בלי יועץ תקשורת ובלי סעיף הסתייגות, ולומר: אני הייתי שם. הייתה לי סמכות. ולכן גם לי יש אחריות.
כי מדינה שבה כולם אשמים היא מקום קשה, אבל מדינה שבה איש אינו אחראי, היא מקום מסוכן הרבה יותר. בסופו של דבר, מדינה אינה זקוקה למנהיגים שאינם טועים. היא זקוקה למנהיגים שאחרי שטעו אינם זקוקים לוועדת חקירה כדי לגלות שגם הם היו שם.
התרעות פיקוד העורף