נתניהו הוא ללא ספק אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. אפשר להעריך את הישגיו ואפשר לבקר את מדיניותו, אבל קשה להתווכח עם העובדה שבמשך שנים הוא עיצב לא רק את מחנה תומכיו, אלא גם את המחנה המתנגד לו. למעשה, חלק ניכר מן המערכת הפוליטית הישראלית מגדיר את עצמו כיום לא באמצעות השאלה במה הוא מאמין, אלא באמצעות השאלה מה יחסו לנתניהו.
אבל שום תקופה פוליטית אינה נמשכת לנצח. במוקדם או במאוחר יגיע היום שבו נתניהו לא יעמוד בראש הליכוד ולא יהיה מועמד לראשות הממשלה. דווקא משום כך ראוי לשאול כבר עכשיו שאלה שכמעט אינה נשאלת: מה יקרה ביום שאחרי ה"אנטי־ביבי"?
גם בנושאי הפנים תידרש הכרעה. כיצד יש לאזן בין סמכות הכנסת לבין כוחו של בית המשפט העליון? האם יש צורך ברפורמה משפטית, ואם כן, איזו? מה יהיה אופייה היהודי של המדינה? כיצד פותרים את משבר גיוס החרדים? ומה עושים עם יוקר המחיה ועם הפערים הגדלים בין מרכז הארץ לפריפריה? כל עוד נתניהו נמצא במרכז המגרש, קל יחסית לדחות את הוויכוחים האלה. ביום שאחריו הם יתפרצו במלוא עוצמתם.
הפרדוקס הגדול
וכאן נמצא אולי הפרדוקס הגדול של התקופה: נתניהו הוא מגנט הקולות הגדול ביותר של הליכוד, אבל כאשר נתניהו יירד מהבמה הפוליטית, ואף שכמעט אין ספק שהליכוד תרד במספר המנדטים, מנהיג חדש יוכל לשמר את רוב מצביעי הימין ואולי לפתוח מחדש את הדלת לשותפות עם מפלגות המרכז. מפלגות שבנו חלק ניכר מזהותן סביב ההתנגדות לנתניהו יצטרכו להמציא את עצמן מחדש.
גם החברה הישראלית תידרש לשינוי. שנים של פוליטיקה אישית יצרו מחנות שכמעט אינם מדברים זה עם זה. כל אירוע נבחן מיד דרך השאלה אם הוא טוב או רע לנתניהו. הצלחה מדינית הופכת לוויכוח על הקרדיט, וכל ויכוח הופך בתוך דקות לכתב אישום פוליטי. אפילו שאלות מקצועיות מקבלות משמעות מחנאית. במהלך השנים, אין־ספור הצעות חוק ראויות וחשובות נפלו רק בגלל התנגדות האופוזיציה, ולא מטעמים ענייניים. כך היה בזמן שהליכוד הייתה בשלטון והן בעת שהייתה באופוזיציה.
המצב הזה אינו בריא לדמוקרטיה. דמוקרטיה זקוקה למחלוקות, אבל כשהן גולשות לעימותים מכוערים, רבים מאבדים את האמון בבית המחוקקים. ישראל זקוקה לוויכוח אמיתי בין ימין, מרכז ושמאל, לא בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי". היא זקוקה למפלגות המסוגלות להציג חזון ולא רשימת פסילות.
היום שאחרי נתניהו יגיע ביום מן הימים, אבל היום שאחרי ה"אנטי־ביבי" יהיה מבחן עמוק הרבה יותר. האם הפוליטיקה הישראלית תצליח לחזור לעידן שבו אנשים מצביעים בעיקר בעד דרך, ולא רק נגד אדם? אם התשובה תהיה חיובית, פרישתו של נתניהו תסמן אולי את סיומה של תקופה פוליטית יוצאת דופן, ועשויה להיות גם הזדמנות להחזיר את הוויכוח הישראלי מן האיש אל הרעיון, מן החרם אל השותפות, ומפוליטיקה של שנאה ופסילה לפוליטיקה אחרת, של דיון אמיתי.
אחרי שנים שבהן נתניהו היה השאלה, הגיע הזמן שהפוליטיקה הישראלית תתחיל להתכונן ליום שבו היא תצטרך סוף־סוף לספק את התשובות.
התרעות פיקוד העורף