בוקר יום שלישי. הכנסת בהדממה. צבי סוכות, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, מחפש אקט חינוכי ערב פתיחת שנת הלימודים. משהו שיישאו אליו עיניים. בעיני עצמו הוא כנראה כגדעון השופט, שהרס את מזבח הבעל של אביו וכרת את עץ האשרה. ומה יותר "קרבי" מלהיכנס לכפר פלסטיני, בליווי כוחות צה"ל, כדי לנתץ אנדרטה שהוקמה לזכר מחבל?
אנדרטאות המהללות מחבלים לא אמורות לקום או להתקיים. אנדרטה המנציחה מחבל היא דבר מתועב. היא חלק מהנרטיב הפלסטיני המהלל, מעודד ומתגמל את הטרור. אבל יש מי שאמור לטפל בזה. מדינה וצבאה לא אמורים להזדקק לחבר כנסת ופטישים כדי לאכוף את החוק או את הסדר.
עם כל הכבוד, צבי סוכות אינו מורד שקם נגד רודן. הוא חבר כנסת במדינת ישראל. הוא מחוקק את החוקים. הוא לא צריך להיכנס לשטח עוין, בליווי חיילי צה"ל, כדי להביא הביתה חתיכה מפסל אויב. ההבדל הזה חשוב. סוכות אינו אדם חסר כוח. הוא נבחר ציבור, חבר קואליציה במדינה ריבונית שיש לה צבא, משטרה, רשויות אכיפה ומערכת משפט. אם המדינה סבורה שאנדרטה לזכר מחבל אינה יכולה לעמוד במקום מסוים, המדינה יכולה וצריכה לפעול להסרתה.
עכשיו, עזבו רגע את השקר. כי על פי ההודעה, סוכות יוצא שקרן ומניפולטיבי. הדבר הכי נורא בהודעת דו"ץ הוא המשפט הזה: "כוחות צה"ל המיועדים למשימות מבצעיות בגזרה הוסטו לטובת המשימה וסוכנו שלא לצורך". גם הצבא צריך להסביר איך הם מבהירים פעם אחר פעם שיש מחסור בלוחמים, שהמשימות מרובות ושהשמיכה קצרה - אבל שפתאום נמצאים מספיק חיילים כדי לאבטח אירוע כזה.
צה"ל הוא לא שירות האבטחה הפרטי של חברי הכנסת. חיילים אינם תפאורה למבצעי יחסי ציבור בכלל וערב בחירות בפרט, ובוודאי אין להקצותם כדי לאפשר לנבחר ציבור להיכנס לכפר פלסטיני ולבצע פעולה שסופה, באופן צפוי למדי, תיעוד וכותרות וחיכוך פוטנציאלי.
מצליח להתבלט
זו גם ממש לא הפעם הראשונה שסוכות חוצה את הגבול הזה. ב-4 ביוני השנה הגיע סוכות לטובא-זנגרייה במסגרת סיור של ועדת החינוך בראשותו. השערים ננעלו בפני חברי הוועדה, אף שלטענת הכנסת הביקור תואם מראש עם משרד החינוך ועם הרשות המקומית. במקום להסתפק בהמתנה או בבירור מול הגורמים המוסמכים, סוכות תועד מנסה לפתוח את שער בית הספר באמצעות מסור דיסק. במקום התפתח עימות, המשטרה נאלצה להתמודד עם האירוע, ואחד הנוכחים נעצר בחשד לתקיפת שוטר.
שבוע לאחר מכן, ב-11 ביוני, הגיע סוכות לבית הספר נור אלהודא בשועפאט ל"ביקור פתע". שם התפתח עימות ישיר עם מנהל בית הספר. סוכות הציג בפניו תיעוד שלטענתו קושר אותו לגיוס כספים לעמותה הקשורה לחמאס, והמנהל דחה את טענותיו.
ב-18 ביוני הגיע סוכות לבית ספר בכפר עקב, בצפון ירושלים, מלווה בכוחות ביטחון. גם הפעם הביקור לא עבר בשקט: במהלך הסיור הושלכו לעברו אבנים. סוכות טען כי בבית הספר נלמדים תכנים של הרשות הפלסטינית, המעודדים הסתה לטרור, ודרש להפסיק את התקצוב למוסדות כאלה.
ב-25 ביוני הגיע סוכות לביקור פתע נוסף בבית ספר במזרח ירושלים, בית ספר המופעל לטענתו על ידי הווקף. במהלך הביקור נמצאו חומרי לימוד שלדבריו כוללים תכנים מסיתים, והמשטרה החרימה את החומרים. גם כאן התעמת סוכות עם מנהל בית הספר.
ב-12 ביולי הגיע סוכות לרהט. גם שם הוכרזה שביתה במחאה על ביקורו, ועשרות תושבים הפגינו וניסו למנוע את כניסתו לבתי הספר. השערים נותרו נעולים, והביקור התפתח למהומה.
14 ביולי, ברובע המוסלמי בירושלים, הגיע סוכות לעוד "ביקור פתע" בבית ספר שלטענתו פועל באופן בלתי חוקי בחסות הווקף והרשות הפלסטינית. בכניסה למבנה הוצב שלט המעיד על הבעלות הפלסטינית על הנכס. סוכות ניפץ את השלט בפטיש (כן, שוב פטיש) והודיע כי יפעל לסגירת המוסד, וכי בכוונתו להגיע שוב בתחילת שנת הלימודים כדי לוודא שהלימודים בו הופסקו.
כלומר, בתוך פחות מחודשיים קיבלנו רצף שקשה להתעלם ממנו: אומנם לכאורה סיורים מקצועיים מתבקשים של יו"ר ועדת החינוך בניסיון לוודא תכנים ראויים, בפועל אירועים שהופכים במהרה לאלימים. עימות עם מנהלים ותושבים, יידויי אבנים, וכלי עזר שהוא משתמש בהם, כמו מסור דיסק או פטיש, לטובת ניפוץ שלט בבית ספר בעיר העתיקה.
זה לא אותו אירוע, כמובן. שדה תימן לא היה סיור בבית ספר, והנסיבות היו שונות. אבל הוא רלוונטי לשאלה הרחבה יותר שאני מנסה לשאול כאן: מה קורה כאשר נבחר ציבור בוחר שוב ושוב להימצא דווקא במקומות שבהם החיכוך עם מערכת הביטחון, עם הרשויות או עם האוכלוסייה המקומית הוא כמעט בלתי נמנע, והחיילים והשוטרים הם אלה שנדרשים להיות סביבו, להתעמת במקומו ולאבטח את שלומו?
פעם אחר פעם הוא בוחר את המקומות הרגישים ביותר, את הנקודות שבהן ברור שהנוכחות שלו תייצר חיכוך, מצלמות וכותרות. יכול להיות שהוא היה עושה את הדברים האלה גם בלי בחירות. אבל אנחנו בתקופת בחירות, ובתקופה כזאת פוליטיקאים מנסים להתבלט. במבחן הזה סוכות הצליח. באיזה הקשר אחר מהדורות חדשות היו נפתחות בצבי סוכות ופועלו?
פטיש ומצלמה
הפרובוקציה לצרכים פוליטיים היא הבעיה המשנית. הבעיה העיקרית היא המחיר הפוטנציאלי שלה. כי כל פעולה כזאת עלולה להבעיר את השטח המבעבע ממילא. היא עלולה לייצר עימות במקום שבו לא היה חייב להיות עימות. לעורר תשומת לב שלילית בעולם, שממילא חלקים לא מבוטלים בו מחפשים בתדירות יומיומית תירוץ לפגוע בישראל בכלל ובהתיישבות בפרט.
אם אנדרטה למחבל היא בלתי חוקית – שהרשויות המוסמכות יפעלו להסרתה. אם היא בגדר עבירה או סכנה ביטחונית או סתם מעודדת טרור – שהגורמים המוסמכים יטפלו בה. חבר כנסת אינו רשות אכיפה, והצבא לא אמור להפוך למאבטח של המופע שלו. בטח לא כאשר חיילים נדרשים למשימות אמיתיות, מסוכנות וחיוניות.
מדינה חזקה לא נמדדת ביכולת של חבר הכנסת שלה לשבור אנדרטה עם פטיש ומצלמה. החייל שנשלח לשם לא אמור להיות סטטיסט בקמפיין. הוא לא אמור לחשוב אם הפעולה תייצר סרטון ויראלי או תפתח את מהדורות הערב. ובעיקר, הוא לא אמור לסכן את חייו באירוע מיותר רק מפני שנבחר ציבור החליט שזה האקט הפוליטי הנכון עבורו. בסוף היום, כשאמא שואלת את בנה החייל "מה עשית היום?", היא לא אמורה לשמוע שסיכן את חייו כניצב בסרטון או בקמפיין של פוליטיקאי.
התרעות פיקוד העורף