ברוכים הבאים לכתריאליבק'ה: מערכת החינוך קורסת, ולנו נשאר רק הריפלוקס | רון קופמן

האמהות המוטרפות של החופש הגדול מחזירות אותי לבית ילדותי, עם אמא היפוכונדרית ובלי נוכחות של אבא בסצינה. תעשו לי טובה ותשמרו את הורות החצי-חצי לעצמכם

רון קופמן צילום: מיכה קירשנר
עקבו אחרינו
אמא יקרה
אמא יקרה | צילום: איור איציק סמוכה

ביום שלישי, פעמיים כי טוב, תיפתח עוד שנת לימודים בחסות מערכת החינוך המופקרת שלנו. בכל חודש אוגוסט, אחרי סיום הקייטנות לספורט כולל נינג'ה, לנוער שוחר מדע, לטכנולוגיה מתקדמת, לבישול ואפייה לבנים ובנות, נחשפתי למראות של נשים, אמהות לילדים בשיכון, בעבודה, בים ובבריכה ובבתי הקפה.

המשפט הזה החזיר לי את אמא שלי ז"ל בדז'ה וו, לפני כמעט 55 שנים. "רוני, אסור לאכול בשר אחרי גבינה. צריך לחכות כמה שעות. אני אכין לך מה שאתה רוצה בבית. המבורגר, שווארמה, פלאפל. אתה ילד רחוב כמו אבא שלך, אז אתה רוצה לאכול הכל בפיתה או לאפה. אצלי זה לא יקרה".

התעניינתי לדעת אם היא רבנית, אז היא ענתה: "אני לא. אני רק אמא שדואגת לילד שלה. לא, אתה לא יכול לאכול אבטיח ולהיכנס למים. זה יעשה לך כאב בטן. חכה חצי שעה, עד שאני אגיד לך שזה בסדר". כן, אני נשבע לכם שאת הקטע בסרט הסטנד־אפ "רואו" של אדי מרפי, שבו הוא מתייחס לאמו ולאוכל, הוא כנראה כתב על ילדותי ובהשראתי. שידרתי לו את המציאות שלי כילד, אחרי שראיתי אותו בסטנד־אפ הראשון "דליריוס" באמצעות אנרגיה קינטית. אני משוכנע שהוא קלט, כי אני בכיתי מצחוק במופע שצולם במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

מה שאהבתי בסצינות האמהות המוטרפות וילדיהן, זה היעדר נוכחות האבא, בגלל עבודה, שירות מילואים או קבע, או סתם כי הם מחפשים מנוחה לראש. גם אבא שלי לא נכח. הוא עבד אז יום־יום, כל היום, כי בשנים ההן היה לו גם מפעל נוסף לחיתוך וערגול פחים בעיירה אזור. אז הוא יצא בחמש לפנות בוקר וחזר בעשר בלילה, כל יום. לפחות למדתי ממנו מוסר עבודה. גם לא היה אז סלולרי כדי לאיים עליי שאתנהג יפה. אז כך אני אוהב, שגבר עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי להביא פרנסה הביתה. ואמא בבית מבשלת ואופה, והילדים לא זרוקים ברחובות ואוכלים "אוכל דרעק", כמו שאמא נהגה לומר לי ארבע פעמים בשבוע.

אבל כמו שאבא שלי טרח לטעות ולהתקשר לאמא בצהריים כדי לוודא שהכל בסדר, גם הגברים היום מבצעים את אותה הטעות. זה גם עובר מדור לדור. אז במסעדות ובבתי הקפה באוגוסט נשמעות השיחות כך: "מה, מה נשמע, מה? הכל רע. מתי אתה מגיע?". הבעל/אבא מספר לה סיפור יפה, שאולי ביום נתון מאמש־מאמש יהיה גם אמיתי. ואז היא מגיבה.

"למה אמא שלך לא עונה לי? הא, תענה לי על זה. אמא שלי עובדת, אבל תמיד היא עונה. אמא שלך מורה, אז היא בחופש חודשיים, אבל היא מתעלמת ממני". אז הוא נתן לה עוד סיפור טרגי, כנראה היא תפסה עצבים וסגרה את הטלפון. רציתי להגיד לגבר האומלל והמוכה הזה שהיום יש וואטסאפ. אפשר לוודא אם הרעיה והאם חיה בהודעה פשוטה: "מה ניש?".

ואם היא בהתקף טירוף זמני ושולחת לך הודעה קולית של שתי דקות, אין בה שום דבר טוב שמחכה לך, לעולם אל תפתח את ההודעה הקולית. כי אם אראלה ממפעל הפיס דיברה איתה בבוקר והודיעה לה שזכתה בחצי מיליון שקל, קיימות שתי אפשרויות: א. אתה לא תדע על הפרס בזמן הקרוב, אולי לעולם לא. ב. אם היא מאמש־מאמש לא יכולה לחיות בלעדיך, היא הייתה מתקשרת אליך שניות אחרי שאראלה סיימה את השיחה. אי לכך ובהתאם לזאת, כל שעליך לעשות בתגובה להודעה קולית זה לכתוב הודעה: "חיים שלי בלב, אני בישיבה שמתארכת.נדבר". אבל רוב הגברים כיום חיים את תיאוריית הפחד במציאות. הם בהורות החדשה של חצי־חצי בכל מטלות הבית. "היא מבשלת, ואני מנקה". זה למשל משפט שמפעיל לי את הריפלוקס הרגיש שלי.

יש גם את "אני לא פנוי ביום שלישי בערב. אנחנו הולכים לקניות ביחד". סח'ה? לא ידעתי שאשתך לוקה באגורפוביה או קלאוסטרופוביה. למה לא סיפרת? הא, כן, בטח. זה התגלה בגיל מאוחר, הפנמתי. אני אגיד לך מדוע תמהני, כי אני זוכר אותה כצעירונת סטודנטית שנה א', אין מועדון ו/או בר צפוף במיוחד שהיא לא הורידה בו חמישה צ'ייסרים וקצת שוטים, לא הרבה. אתה כבר בפרק ב', כן? היא צעירה ממך, אם אני זוכר נכון, בעשור לפחות. אבל עכשיו, כשהיא מועמדת לשיפוט, וגם מין־זמאן היא קלטה שאתה עבד שרק מרצה, כמו שהיית בפרק א' עם הכימאית שבאה להתמחות אצלך והתחתנת איתה, ונדרשת לשבע שנים להיפטר מהמטרופק'ה, גם האישה החדשה, אפעס, חלתה לך. שמע, אל תתקשר אליי בשיחת וידיאו מהאוטו עם הודעות כאלה, אתה מדכא אותי, באמא.

.

שנת הלימודים בפתח. בתי הבכורה היא מורה־מחנכת בבית ספר יסודי, שפותחת את שנתה הרביעית במקצוע. היא למדה טיפשורת, בהמשך קרימינולוגיה. ניסיתי לארגן לה ג'וב במשרד של חקירות פרטיות, אבל היא הפתיעה אותי עם רצונה להיות מורה. אמא שלה, הסוהרת, דרשה ממני לא להתערב. אז לא התערבתי. היא למדה שנה במסגרת הסבה של אקדמאים להוראה בסמינר לוינסקי. העלות הפעוטה של ההסבה הייתה כ־20 אלף שקל. היא מאושרת בעבודתה, מבסוטה ממנהל בית הספר, ומחנכת כיתות א'־ב', היא למדה גם הוראה מתקנת במקביל לתחילת עבודתה.

התקן היחיד שמצא לה המנהל הוא 91% משרה, כי לא היו לו יותר שעות. משרד החינוך מגביל, החינוך כאן הוא לפי אקסל. חבל שלמדד הבורות אין אקסל. וכאשר מִנהל בדיקת הציונים חוקר ומוצא שהציונים בבדיקת מיצ"ב או כל מחקר אחר לא טובים ולא תואמים את הנדרש במדינות ה־OECD (אנחנו בתחתית הארגון בכל הקשור לחינוך, בעיקר מול מדינות בגודל האוכלוסייה שלנו), אז הקומיסר מהגועליצייה, קיש־קיש־קריא־איסתרא־בלגינה, טוען שתוצאות המחקר הן שקריות ודורש לפטר את מנהל המִנהל, כי לא עמד בסיכומים איתו בקביעת נוהלי הבדיקה.

נשבע לכם, כשאני צופה או מאזין לקיש־קיש וזוכר שהוא טייס קרב וקצין בכיר, אני מנחם את עצמי שאולי הוא מצטיין במוטוריקה עדינה ויכולת לימוד גבוהה – אבל להפקיד ולהפקיר בידיו את מערכת החינוך, בתקציב השני בגודלו במדינה – זה זלזול של אבי האומה המתחזה לצ'רצ'יל במשאב האנושי החשוב ביותר באנושות בכלל, הילדים, ובמדינ'ע שלנו בפרט. המינויים של אבי האומה לגועליצייה אינם אמורים להפתיע, כי ברור לכל נער/ה שאינם תומכים בו פוליטית, שהוא שונא ומתעב את העם, אבל בעיקר הוא מתעב חילונים.

91% משרה למורה מתבטאים ב־32 שעות לימוד בכיתה, או בילדים שזקוקים ללימוד פרטני בבית הספר. בכיתה שלה יש 32 תלמידים ותלמידות. כאשר אני למדתי ביסודי, היו בכיתה כ־40 תלמידים. ההבדל העיקרי הוא בהורים. הילדים מתוקים בגילי 6־7 שנים. אבל לחלקם בעיות רגשיות והתנהגותיות. מאז לידתם הם חוו מגיפת קורונה ואת מלחמת טבח 7 באוקטובר, שנמשכת כבר שלוש שנים. לא קל להיות ילד, קטן או מתבגר בתנאים האלה.

בזמני, בשנות ה־60, כשהיית תלמיד בעייתי, האמא הייתה מוזמנת לבית הספר אחרי שתי הפרות משמעת. היום כל ההורים עובדים, אז הם שולחים למורה דוא"ל במהלך היום, עם דרישה לשוחח עם המורה בשעות הערב. בתי היא אם לנכדי, שהוא בן 4. אז שיחות הטלפון מתחילות סביב השעה שמונה בערב, הסשן מסתיים לעיתים גם ב־22:30 או אף מאוחר יותר.

הטענות של ההורים מגוונות. למה הילד או הילדה לא אכלו את ארוחת העשר. הבת שלי אינה תזונאית, היא רק מורה. גם הנכד שלי לא אוהב תמיד את מה שהיא שולחת לו לגן. אז היא מנסה להסביר לאמא הקובלת, שאולי הילד לא אהב את האוכל. זו תשובה שלא עובדת טוב אצל האמא. שוב, בזמני, כשלא רציתי לאכול את מה שהיא הכינה לי, היא הייתה אומרת לי: "סיים את הכל מהצלחת. אתה הרי יודע שבביאפרה ילדים לא אוכלים בכלל, כי יש שם רעב וילדים מתים מרעב?".

עם כל הרגישות וההכלה, הטיעון לא היה מקובל עליי. והיום מה אומרים לילד? אולי משהו כמו: "אתה חייב לאכול הכל. אתה יודע שבעזה יש רעב, וילדים מתים מרעב?". אולי, איני יודע. בכיתות א' ו־ב' אין מבחנים לציון. הם לומדים הרגלי למידה, קריאה וכתיבה. אבל ההורים לא מבסוטים מרמת השליטה בחומר של הגאונים שלהם, אז המורה אשמה. אני כבר קראתי עיתונים וספרים בגן עירוני. אבל הייתי אנרכיסט דפוק קומפלט והתווכחתי עם כל גורם חינוכי באזור. בגיל 8 כבר הבנתי שהמוסד הוא סטאלג, כי קראתי על זה ספר.

יש גם לא מעט תלמידים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז, או מאלרגיות שונות שאינן מדווחות לבית הספר. ההורים לא מוכנים לעיתים לפנות לאבחון, כי הם מייעדים את הצאצא להיות קצין ב־8200 והיחידות הנלוות, לפני שהוא/היא ינהלו את אינטל, לפחות. תיעוד של הפרעות קשב וריכוז ושימוש בתרופות עלולים לפגוע להם בתוכניות העתידיות, כאשר הם סוגרים את היום עם בלק/בלו לייבל או ג'וינט, או שילוב של שניהם. האמת נורא קשה כאן בכתריאליבק'ה, אני מה זה מבין אותם. אוקצור, בשביל כל התענוג הזה, הילדה שלי משתכרת כ־9,300 שקל ברוטו בחודש, קצת מעל 8,000 שקל נטו, כי ניכויי המס על שכר כזה הם באמת שוליים.

בסתיו הקרוב היא תחל בלימודי תואר שני בייעוץ חינוכי. לצורך הלימודים, יומיים מלאים בשבוע, המשרה שלה תפחת ל־80%. כאשר תסיים את המאסטר, זה יהיה בסיס המשרה שלה, היא תזדקק להרבה שנים כדי לחזור ל־91%, על 100% משרה יהיה אפשר לחלום בעוד כעשור, אם בכלל. מצד שני, תואר שני מקנה משהו כמו 900 שקל נטו, אז נו־ביגי. מבירורים שעשיתי אצל מורות עם ותק של 15 שנות הוראה רצופות, הן בקושי מגרדות 11 אלף שקל נטו.

אבל את המשרד של קיש־קיש זה לא מעניין. הוא מצהיר שאין מחסור במורים ומורות, ההפך הוא הנכון. למציאות שלפיה מגויסים מורים ומורות שיש להם ולהן רק דופק תקין – אבל אין להם שום השכלה רלוונטית לחינוך, או השכלה אקדמית בכלל שנדרשת כדי ללמד מקצועות כגון מתמטיקה, מדעים ואנגלית - משרד החינוך לא מגיב.

סקר של הלמ"ס קבע שהחינוך במקצועות המתמטיקה והמדעים הוא מחפיר, מביך ומופקר. השוואה מול ההוראה במדינות החברות ב־OECD מראה שאנחנו בתהליך של הפיכת הבורות של ילדינו לנשק איכותי מתאים מול האויבים שלנו. העיקר שיתגייסו ויילחמו בשביל הנהגה כזו או אחרת ויממנו את אוכלוסיית החניוקים, שלומדת תורה, הלכות ומשניות. אחרי שכל חברות התוכנה והטכנולוגיה יעזבו את הארץ, וקרוב היום, לימוד תורה לכל האוכלוסייה יהיה מקצוע מועדף, כי התורה היא נשק מול אויבינו, לטענת כל הבאבא־בובות.

אלוקים ישלח פרנסה. איני יודע מאיפה ישלח, כי החילונים שיישארו כאן יהיו רק גמלאים, או מורים ומורות. האם ייתכן שאבי האומה, המתחזה לצ'רצ'יל, יחליט למסות את הפנסיות של כולנו מהשקל הראשון כדי לממן את החניוקים? אולי, למה לא? הם מצביעים בשבילו, נכון?

.

אנחנו בתקופת בחירות עכשיו. כל דיירי אגם הדרעק, השואפים להיות באגם הדרעק, מפזרים הבטחות חסרות כיסוי, ממש על גבול ההונאה הצרופה. אבל מכל ההבטחות, אני אוהב את רעיון העלייה והקליטה של עולים חדשים. איזה יופי יהיה פה, אם הם יישבו כאן את כל הגדה המערבית, לא רק את יו"ש. גם את כל הגליל, את הבקעה, את הנגב, את הערבה, את עזה ואת דרום לבנון. מדברים על לפחות מ־י־ל־י־ו־ן עולים, לא פחות. אבל אם משיח מגיע, ולדבריהם הוא כבר בדרך, גם חמישה מיליון עולים זה לא מספר מופרך, כי אלוקים איתנו.

לכיפוש יש חברה, שאחרי נישואיה היגרה לאנטוורפן שבבלגיה. כבר יותר משנה היא בהליכי קליטה חזרה למדינת ישראל. היא נלחמת לבדה ב־פ־ר־ו־צ־ד־ו־ר־ה. באנטוורפן היא חיה ברווחה גדולה. היא שפית ושף קונדיטור, מקצועות שלמדה בבלגיה ובצרפת. אני מכיר אותה כבר שנים. היא מבקרת אותנו הרבה, מיד נכנסת למטבח או מסייעת לכיפוש.

היא מאוד עדינה ומנומסת, אז בכל פעם שאני שואל אותה איך היא מסתדרת כאן אחרי היעדרות של שני עשורים, היא מחייכת ועונה: "יהיה בסדר, רון. אני אישה חזקה". בשבוע שעבר היא הגיעה לסייע לכיפוש בחגיגת יום ההולדת של גיאצ'ו הצדיק. שוב שאלתי: "נו, מה קורה, את מסתדרת?", היא חייכה וענתה: "עזוב, לא עכשיו, באתי בשביל גיא. נדבר מחר או מחרתיים".

למחרת היא שלחה לי את סיפורה בוואטסאפ. "בוקר טוב, רון. שמי המלא הוא חן איריס מזרחי. אני אמא של יהונתן שהוא בן 23 ושל איתמר שהוא בן 20. גרנו שני עשורים באנטוורפן. "לפני כמעט שנה וחצי, בעקבות המלחמה, הבנים שלי החליטו לעלות לישראל כדי להתגייס לצה"ל, אחרי שחיו את כל חייהם בבלגיה. הם רצו רק שיבוץ ליחידות קרביות – גם כאשר לא היו חייבים, מאחר שקיבלו שחרור מצה"ל בשגרירות ישראל בבלגיה.

"הם התגייסו באמצעות ארגון מולדת (גיוס של עולים חדשים), ואני מאוד שמחתי, אם כי חששתי נורא, כמו כל אמא. הגעתי לארץ והתברר לי שהם רצו גיוס רגיל, של ישראלים שחיים כאן. יהונתן התגייס למג"ב, בשאיפה להגיע לימ"ס עם עדיפות למסתערבים. איתמר הוכוון לשייטת 3 בסטי"לים.

"בכל סיום שלב - טירונות, אימוני לוחם, קורסים או חגי ישראל - הגעתי לראות אותם בארץ. בגלל עומס בעבודה שלי באנטוורפן, ביליתי המון בטיסות קונקשן, שהיתי שם לילות בשדות תעופה באירופה כדי להגיע. כפי שידוע לך, אני שומרת מסורת ולא טסה בסופ"שים וחייבת להגיע לישראל לפני כניסת השבת.

"אחרי שנה מתישה כזו החלטתי לסגור את העסק שלי, לחזור לישראל כדי לחיות עם הילדים שלי. עזבתי עבודה שאני אוהבת ודירה של 150 מ"ר בלב אנטוורפן. הגעתי לישראל, הודעתי על תושבות חוזרת, אבל היו לי עוד סידורים בבלגיה. הייתי גם חייבת לשהות חודש בפריז כדי להשתלם בפטיסרי, באחד מבתי הספר הטובים בעולם, רק לשפים מנוסים, עם תנאי קבלה נוקשים.

"אבל המלחמה עם איראן שיבשה את התוכניות שלי. בכל פעם שהייתי מגיעה לכאן גרתי במלונות. בגלל הטילים והעניינים, החלטתי לגור בביתו של הגרוש שלי עד להפסקת אש. במהלך המלחמה פניתי למשרד הקליטה והעלייה בתל אביב, כי כיוונתי לעבור לדירה בתל אביב ולהתחיל לעבוד בעיר.

"באינטרנט היה רשום שאני חייבת להגיע לסניף של משרד הקליטה, ברחוב אסתר המלכה 6. לפי האינטרנט, המשרד פתוח לקבלת קהל. נסעתי ארבע פעמים לתל אביב, אבל הסניף היה סגור. ניסיתי להתקשר טלפונית, ניתקו לי שלוש פעמים בפרצוף. בפעם הרביעית הספקתי להתחנן: 'בבקשה, אל תנתק!', הוא ענה לי בגסות: 'מה את רוצה?'.

"סיפרתי בקצרה שאני רוצה להתחיל בהליך של קליטת תושב חוזר ותיק. הוא הודיע לי: 'את לא רשומה במערכת, לכי למשרד הפנים'. אבל מאחר שאיני רשומה במשרד הפנים, אני לא יכולה לקבוע תור. בכל זאת נסעתי לשם, סיפרתי לפקידים שם, והם שלחו אותי למשרד הקליטה. ענו לי: 'מה פתאום, את שייכת למשרד העלייה והקליטה'. הלכתי שוב ושוב, המשרד היה סגור.

"חיכיתי עד שיסתיים הקטע עם איראן, עם הרבה מועקה בלב. סגרתי כרטיס לאנטוורפן כדי לטפל בענייני העברת הציוד שלי (זה ציוד מקצועי לבישול ואפייה) ובכלל את כל המכולה. הסוכן שלי הוא צרפתי, שמגיע מפריז לאנטוורפן כדי לאסוף את המכולה ולשלוח אותה מפריז לישראל. חזרתי לארץ עם אנרגיות פיזיות ונחישות כדי להיקלט במשרד העלייה והקליטה.

"הגעתי שוב למשרד הפנים, הסברתי את הבעיה שלי. הפקידה אמרה לי שאין מה לעשות ועזבה אותי לבד, כי הייתה לי שיחת טלפון אישית מהבית. הלכתי למשרד המנהלת, שאלתי: 'מדוע לא רוצים אותי בארץ?'. לבנים שלי תקתקו בתוך 75 דקות מרגע הנחיתה בישראל דרכון ותעודת זהות. אחרי עוד שעה, הם כבר היו בבקו"ם. המנהלת דאגה לי לדרכון חדש ותעודת זהות חדשה.

"חזרתי למשרד העלייה והקליטה. הודיעו לי שכבר אני מקבלת תעודה של תושב חוזר ותיק. אחרי חודשים הודיעו לי טלפונית שאיני זכאית לתעודה כזו, כי יצאתי יותר מדי פעמים מהארץ בשנה שקדמה לחזרה שלי. אמרו לי לערער, אבל חצי שנה עוד לא חזרו אליי.

"לשכור דירה איני יכולה, כי בעלי הדירות רוצים לראות תלוש שכר או עוסק מורשה. הצעתי לתת ערבות בנקאית לארבעה חודשים עם שני ערבים. אבל בעל הדירה דרש לשים לי הערת אזהרה על הדירה שלי בבת ים בנוסף לכל מה שהצעתי. אחרים דרשו ערבות בנקאית לשנתיים לפחות בנוסף לערבים שהבאתי. אני גרה במלון כבר שבעה חודשים. הבנים שלי כבר השיגו תעודות הצטיינות בצה"ל, אבל ברשויות מתייחסים אליי כמו לפליטה".

קראתי ואמרתי לה שמעכשיו אני הולך לכל הפגישות ברשויות, בכל מקום. ואני מתעד אותן. פניתי למאכער במשרד העלייה והקליטה. הוא משחק איתי כבר שבועיים, אבל המשחק יסתיים בקרוב. אני אדאג לה, כי אני אלרגי לעוולות. תהיה לה דירה גדולה, היא תתחיל לעבוד. אבל איך אעזור ל־מ־י־ל־י־ו־ן עולים ותושבים חוזרים בפרוצדורה שלא כוללת סל קליטה, אלא רק מסמכים?

אז אני מודיע לכל חבריי וחברותיה של כיפוש: שכחו מחזרה לישראל. אף אחד לא רוצה אתכם פה, אף אחד לא מחכה לכם כאן. אנטישמיות? תמיד הייתה, תמיד תהיה, גם בארץ. איך בדיוק אנחנו מתייחסים לערבים ישראלים, שגם הם בני גזע שם? אז תישארו איפה שאתם.

תגיות:
משרד הפנים
/
מערכת החינוך
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף