אולם הממשלה, במקום לחתור לסיומן, יוזמת חזית חדשה בסוריה ואולי גם עם טורקיה. זאת שעה שחמאס ממשיך לשלוט בעזה, חיזבאללה נותר ככוח צבאי בלבנון, השלטון באיראן והחות'ים ממשיכים לשבש את התנועה הימית (כולל זו לישראל), והאיום הגרעיני נותר בעינו.
במקביל, החרדים הקימו לעצמם בתוך מדינת ישראל מדינה טפילה הנהנית מסובסידיות ותמיכות מצד מדינת האם ופוטרת את חבריה מחובות. לאנרכיה הכללית מצטרפים עלייה דרמטית בפשיעה וטרור יהודי המשתולל באין מפריע ברחבי יהודה ושומרון.
במהלך של כמעט 80 שנה שחלפו מאז הקמת המדינה, דומני שהייתה רק תקופה אחת של משבר כפול, פנימי וחיצוני, שניתן להשוותו למשבר הכפול הנוכחי. זה היה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה בשנת 1982 והייתה כרוכה בהתנגשות עם הסורים ובמאות אבידות.
הפרשה גררה מחאות ענק, שהיו לאמיתו של דבר מחאות נגד כלל אירועי מלחמת לבנון. ראש הממשלה מנחם בגין (בניגוד לבנימין נתניהו) ניאות להקים ועדת חקירה ממלכתית. הוועדה החמירה עם בגין (בעיניי יתר על המידה), הטילה עליו אחריות אישית לאי-מניעת הטבח ואף קבעה שאין ביכולתה לקבל את דבריו שסכנת הטבח "נעלמה מדעתו כליל". חודשים אחדים לאחר מכן, בשלהי אוגוסט 1983, הודיע בגין על פרישתו במילים "איני יכול עוד".
זו הייתה הממשלה הטובה ביותר שהייתה לישראל ב-50 השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. למשבר הצבאי בלבנון נמצא פתרון זמני והוחלט על נסיגה לקו חדש. אומצה תוכנית כלכלית חדשה, שהביאה לסיום האינפלציה, ובמסגרתה נקבעו כללים שהבטיחו את יציבות הכלכלה עד היום.
בגין פרש מרצון. נתניהו לא יעשה זאת. נתניהו פטר עצמו מתחושת אחריות, והוא משוחרר מחיבוטי הנפש שהיו לבגין. אבל פרישת נתניהו הכרחית להבראת המדינה. הוא אחראי למשבר הכפול הנוכחי שאנו נתונים בו. הוא עצמו הפך לדמות שנואה על מחצית העם בישראל ולאישיות דחויה ושנואה ברבות ממדינות העולם ובהן מדינות מאזורנו. הוא יוכל רק להפריע לתיקונים הדרושים.
מערכת המשפט בשירות הימין
הכשל במשפט נתניהו ודוח המבקר פינקלשטיין הם ראיות בודדות לצורך החיוני ברפורמות במערכת המשפט, שהתרכזה בהרחבת סמכויותיה ללא גבולות או מעצורים ובחיזוק סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, אף זאת ללא כל ריסון או בלימה.
מסתבר אפוא שמערכת המשפט סייעה לא אחת לימין לעלות לשלטון. באורח פרדוקסלי, אך אולי לא מפתיע, דווקא הימין מנהל מלחמת חורמה נגד המערכת שכה היטיבה עימו, בעוד השמאל והמרכז, שנפגעו על ידה, נזעקים לגונן עליה.
אחד משורשי המשבר הנוכחי הוא במהפכה המשפטית (שהייתה גם מהפכה משטרית), שביצע בית המשפט העליון החל מאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת. זוהי מהפכה מתגלגלת, הנמשכת עד היום. במסגרתה הכריז העליון שחוקי היסוד מהווים חוקה, וכי הוא מוסמך לבטל חוקים של הכנסת שאינם עולים בקנה אחד עם חוקי היסוד.
לאחרונה אף הסמיך העליון את עצמו לבטל חוקי יסוד של הכנסת על בסיס עקרונות עלומים הידועים רק לשופטים. במסגרת מהפכה זו הורחבו עד מאוד סמכויות העליון, הועצם כוחו של היועץ המשפטי מעבר לכל מה שיכול להיחשב מתקבל על הדעת, וצומצם כוחן של הממשלה והכנסת. במקביל, הורחבה האחריות הפלילית, בעיקר זו של עובדי ציבור, בעוד חסינות השופטים, היועץ המשפטי והפרקליטות הורחבה בצורה דרמטית, הן מבחינה עיונית והן מבחינה מעשית.
קיימת אפילו אפשרות מדהימה ששופט יחיד יוציא צו זמני המעכב כניסת חוק (לרבות חוק יסוד!) לתוקף. הצו הזמני יכול לעמוד בתוקפו חודשים ואף שנים, הכל לפי הפוליטיקה של בית המשפט, וכך לקבוע את גורל החקיקה. אלה הן כמובן רק חלק מהבעיות שלא הוסדרו, מכיוון שאין לנו חוקה אמיתית אלא רק כמעין חוקה שהמציא בית המשפט.
חוקים עם שריון
התוכניות של אנשי האופוזיציה, בהנחה שיעלו לשלטון לאחר הבחירות, אכן כוללות שינויים בתחום זה, ובהקשר לכך נשמעים רעיונות דוגמת הגבלת כהונתו של ראש הממשלה לשמונה שנים או חקיקת "חוק הנאשם", השוללת את האפשרות שנאשם ירכיב ממשלה או יכהן בראשותה (במאמר מוסגר אציין שהכנסת דגלה בחזקת החפות והתנגדה בעקביות לכך שעובד ציבור יוסמך לפסול ראש ממשלה או אפילו שר על ידי הגשת כתב אישום).
נניח שחקיקה כזו תתקבל, מה תהיה משמעותה? מה ימנע מראש ממשלה שיכהן שמונה שנים לגייס רוב של 61 שיבטל את מגבלת שמונה השנים? ובכלל, מה ימנע מהצד השני, כאשר הוא יזכה בבחירות, לבטל את כל החוקים שנחקקו על ידי הממשלה הקודמת, כולל "חוק הנאשם"?
זוהי אפוא בעיית מפתח, היינו כיצד "לשריין" חוקים מסוימים באופן שרוב רגיל בכנסת (ואפילו רוב של 61) לא יוכל לשנותם? ומה יהיו ממדי השריון, וכיצד יהיה ניתן לשנות את החוקים ה"משוריינים" (האם יידרש רוב מיוחד בכנסת, נניח רוב של 70, ואולי יהיה צורך במשאל עם?).
בכל אופן, להנחתי, אין זה מתקבל על הדעת שרוב של 61 יוכל לשריין חוקים ולקבוע שיהיה ניתן לשנותם רק ברוב גדול יותר (ייתכן שניתן להשיג תוצאה כזו במשאל עם, הליך שאף הוא איננו נקי מקשיים).
לכך מצטרפת שורה ארוכה של שאלות הנוגעות לתוכנם של הכללים שלהם יהיה ראוי להעניק "שריון". לא לכולן יהיה ניתן להתייחס בבת אחת, אך לאחדות מהן ראוי להתייחס בשלב מוקדם, בין השאר כדי להתמודד עם המדינה שהקימו החרדים בתוכנו.
את הרפורמה החיונית במערכת המשפט וביחסים בין הרשויות ואת שיטת ה"שריון" הכרחי לעשות בהסכמה רחבה. הסכמה כזו היה ניתן להשיג לפני כ-40 שנה לשם פתרון המשבר בשנת ה-80 של המאה הקודמת. צריך לקוות שיהיה ניתן להשיג הסכמה כזו לאחר הבחירות, אף שהדבר אינו ברור כלל, בין השאר נוכח הקיצוניות, בייחוד בצד הדוגל בשלטון המשפטנים, שתמכו במהפכה המשפטית-משטרית המקורית ואינם מוכנים לוותר ולו על קמצוץ מעודף הכוח שצברו. לכך מצטרפת תופעה של דיס-אינפורמציה משני הצדדים.
פשרה כזו תחייב את האופוזיציה הנוכחית (בהנחה שתעלה לשלטון או שתהווה מרכיב מרכזי בו במסגרת ממשלת אחדות לאומית) להימנע מפסילה כללית וטוטלית של כל החקיקה המשפטית שהעבירה הממשלה הנוכחית. במקום זאת יהיה צורך לבחון ולהחליט אילו חלקים מתוכה יש לדחות, אילו חלקים ראוי לקבל, ומהם השינויים הדרושים.
כך, למשל, ראוי לקבל את החקיקה הקובעת שהממשלה זכאית לייצוג משפטי שיבטא את עמדתה בבית המשפט, וכי היועץ המשפטי איננו זכאי למנוע זאת ממנה (בכלל מדהים שיש צורך בחקיקה כדי להבהיר עניין כה מובן מאליו).
גם הרעיון שהממשלה רשאית במקרים מיוחדים לדחות את חוות הדעת היועץ המשפטי איננו מזעזע ואיננו פוגע בשלטון החוק, כפי שטוענים חסידי שלטון המשפטנים. עיקרון זה נקבע בדוח ועדת אגרנט על היועץ המשפטי, והוא התקבל גם בדוח ועדת שמגר בנושא זה. גם הניסיון שהצטבר במהלך השנים תומך בכך. עובדה היא שלא פעם דחה בית המשפט את הפרשנות של היועץ המשפטי וקיבל דווקא את העמדה המשפטית של הממשלה.
ולסיכום: אנו ניצבים כיום בפני בחירות שתוצאתן תקבע אם תביא לסיום כהונתו ההרסנית של נתניהו ולהקמת ממשלה שתוכל להגיע להסכמה הרחבה הדרושה כדי להתמודד עם המשבר הכפול שאנו נתונים בו.
התרעות פיקוד העורף