ב-1992, בבחירות המכריעות לכנסת ה-13 של שמיר נגד רבין, מודעי התמודד לבד, מחוץ לליכוד, במפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. יכול להיות שהצבעתי למפלגה הזאת. עברו הרבה שנים, ואני לא זוכר שהצבעתי לה. אבל אני זוכר בוודאות ששקלתי לעשות זאת. התירוץ היחיד שיש לי: הייתי איש מאוד צעיר.
יש טראומת 1992 של הימין: האמונה העיקשת, נכונה או לא זה פחות חשוב (ראו: אלטלנה), שפיצול הקולות הביא להפסד. יש טראומת 1992 של המצביע הבודד: איך אולי זרקתי את הקול שלי, כשיכולתי לעשות בו דבר מועיל.
באנג'י ימין
אפשר להתרשם שגם הפעם מצבו דומה. אבל מי יודע, אולי לא. אולי הפעם הסקרים הם שטועים. חלק מאוהדיו סבורים, משום מה, שסקרי דעת הקהל מסתירים איזו נביעה גדולה של מצביעים שתתגלה ביום הבחירות. סוקר זהיר צריך להביא בחשבון שהכל אפשרי. מה שהסוקר אינו יודע הוא אינו יודע. ואולי הם אכן שם, הבוחרים של פייגלין, ממתינים לשעת הכושר. הם, ולצידם גם המצביעים של ירון זליכה. גם הוא מבטיח – ולא מקיים. ושוב מבטיח – ושוב יש מי שמוכנים להאמין.
הנה נתון אמיתי, מבוסס על סדרה של שמונה סקרים: בוחרי זליכה הם מהיציבים ביותר מכל הבוחרים של כל המפלגות. תנו להם עוד ועוד הזדמנויות לשנות עמדה, לבחון מעבר למפלגה אחרת, להתלבט, להצביע על אלטרנטיבה, והם בשלהם. עיקשים כפרד. בקבוצה גדולה מאוד של בוחרים, שנבחנת מסקר לסקר, האוהדים של זליכה הם המשיבים שהעמדה שלהם הכי יציבה. אין נושרים, אין מהססים, אין מתלבטים. יש שיראו בזה עדות לדבקות אידיאולוגית שראויה להערכה. יש שיראו בזה עדות להליכה עיוורת לעבר חזון תעתועים.
כך או כך, כאמור, זו לא רק עמדה אידיאולוגית. כלומר, ברור שזו גם עמדה אידיאולוגית, שזליכה כנראה יודע להציע לבוחריו באופן שאחרים פשוט לא מבינים. אבל זה מוכרח להיות גם מצב נפשי. או מצב נפשי של הדחקה: הבוחר מסתיר מעצמו את העובדה שזליכה כבר הבטיח ולא קיים, ושהסקרים מלמדים שכך יקרה גם הפעם. או מצב נפשי של חשדנות גדולה: העולם מלא בקונספירציות, והנה, שוב חברו כוחות גדולים כדי למנוע מהישראלים לזהות את האמת שרק הבוחרים של זליכה יודעים (שהיא, כמובן, שיש לזליכה מאות אלפי בוחרים נלהבים שיתגלו ביום פקודה). או מצב נפשי של אדישות: יכול להיות שזה הסיפור האמיתי. אדישותם של מצביעים מסוימים לאפשרות שקולם יושלך אל מחוץ לערימת הקולות שיש להם השפעה על המציאות.
לכאורה, לא צריכה לעלות שאלה כזאת, שהרי חלק ניכר מאוד מהם סבורים שהבחירות הקרובות הן הגורליות בתולדות המדינה. לפני כמה חודשים למדנו ששליש מהישראלים מניחים שהבחירות הקרובות הן הכי חשובות בתולדות המדינה. עוד 40% אמרו שהן "בחירות חשובות במיוחד". כמובן, כל מערכת בחירות חשובה, אבל זו במיוחד. וגם הבחירות של 1992, אלה שמודעי התמודד בהן, היו גורליות למדי.
אלא שחלק מהבוחרים שחושבים כך זה לא כולם. גם את זה למדנו: ככל שהישראלים עמוק יותר בצד האופוזיציה, לכיוון שמאל, כך הבחירות יותר חשובות בעיניהם. מקרב הישראלים שההגדרה שלהם שמאל-מרכז או שמאל – בערך חמישית מכלל היהודים – יש רוב שחושבים שאלה יהיו הבחירות הכי חשובות אי פעם. מבוחרי הימין, שכמעט כולם תומכי הקואליציה (לא כולל ימין-מרכז), רק חמישית חושבים שאלה הבחירות החשובות בתולדות המדינה. שיעור לא מבוטל מהם (38%) חושבים שאלה בחירות כמו כל בחירות. שגרה.
ועוד שאלנו, בסקר אחר, איך תרגישו אם הצד שלכם יפסיד בבחירות? התשובה שקיבלנו מתיישבת עם הקודמת. אם אתם תומכי הליכוד, כמובן שלא תהיו שמחים אם המחנה שלכם יפסיד, אבל המכה תהיה נסבלת. מחצית מבוחרי הליכוד אמרו שאם יפסידו "זה מצער, אבל אלה החיים". עוד שליש אמרו שהם "מכבדים כל החלטה של הציבור". זו כמובן עמדה ראויה להערכה, אבל היא מבטאת – שנקרא לזה "אדישות"? אולי לא אדישות, אבל בטח לא תחושת דחיפות גדולה.
חברו את "הבחירות הכי גורליות" ואת התחושה של הפסד "בלתי נסבל", וקבלו עמדה כמעט מובנת מאליה ביחס למפלגות שקרובות לאחוז החסימה. בשבוע שעבר שאלנו, במסגרת סקר המדד לחדשות 13, מה תעשו אם המפלגה שאתם חושבים להצביע לה תהיה קרובה לאחוז החסימה. מה שקיבלנו כתשובה כללית פחות מעניין (50% אמרו "ניקח את הסיכון"). מה שקיבלנו בפילוח לקבוצות שונות מעניין מאוד. ונאמר מיד: תוצאה דומה קיבלנו גם בפאנל המתלבטים הקבוע של המדד, שאנחנו עוקבים אחריו כבר כמה חודשים.
מה הדבר המעניין?
תומכי קואליציה, או בוחרים שנוטים לקואליציה, מוכנים לקחת סיכון שהמפלגה שלהם לא תעבור את אחוז החסימה בשיעור הרבה יותר גבוה מבוחרים של האופוזיציה או שנוטים לאופוזיציה. ובנוסח אחר: אם אתה רוצה שנתניהו יישאר ראש הממשלה, יותר קשה לשכנע אותך לא להצביע לעופר וינטר או לגלעד ארדן, כי אולי הם לא יעברו את אחוז החסימה (מה שיקשה על נתניהו להיות ראש הממשלה). אם את רוצה שאיזנקוט יהיה ראש הממשלה הבא, יהיה קל יותר לשכנע אותך לא לקחת סיכון עם טרופר והנדל, כי אולי הם לא יעברו את אחוז החסימה (מה שיקשה על איזנקוט להיות ראש הממשלה).
כל זה כמובן לא גורף. קודם כל, משום שיש הרבה מאוד בוחרים שבכלל אין להם דילמה. אין סכנה שהליכוד לא תעבור את אחוז החסימה, או יהדות התורה. אין סכנה שהדמוקרטים לא יעברו את אחוז החסימה. בוחרים של המפלגות האלה משיבים על שאלת אחוז החסימה, אבל מבחינתם זו שאלה תיאורטית שאין לה משמעות מעשית, ולכן התשובה שלהם פחות חשובה. אבל, כאמור, גם בוחרים של מפלגות קטנות, כולל מפלגות האמצע שכרגע רובן, רוב הזמן, מתחת לאחוז החסימה, עונים על השאלה הזאת. והם עונים עליה בצורה די עקבית: אם הם בוחרים שנוטים לרצות שינוי של השלטון, הם נוטים לומר שלא ייקחו סיכון. אם הם בוחרים שנוטים לקואליציה הנוכחית, הם נוטים לומר שכן ייקחו סיכון.
מה זה אומר על מצבם?
אולי זה אומר שהם בוחרים יותר אידיאולוגיים. יותר חשוב להם להצביע במדויק בעד מה שהם מאמינים בו, בלי חישובים אחרים. אולי זה אומר שהם בוחרים שמצאו דרך לבטא את חוסר הנחת שלהם מהשלטון. כן – הם מעדיפים את נתניהו על איזנקוט. לא – הם לא בדיוק מרוצים ממצב המדינה ומתפקוד הקואליציה. התוצאה – הם מוכנים לקחת סיכון. אם יתברר שהמפלגה שהצביעו לה עברה, היא תשפיע על האופן שבו תורכב הקואליציה הבאה, אולי לטובה (לפחות בעיניהם). אם יתברר שהמפלגה לא עברה את אחוז החסימה, לא נורא. תהיה קואליציה אחרת. הם לא ייתנו את ידם בפועל לאופוזיציה. הם לא יטילו פתק של בנט, או איזנקוט, לקלפי. אבל ייתכן שאת מה שאינם רוצים לבטא במעשה, הם מוכנים לבטא במחדל.
מעשה בתפילין
עבדנו על דוח מעניין שעוסק בחברה הישראלית. לא הכל פוליטיקה. גם בעונה של בחירות, יותר מעניין לעסוק בחברה הישראלית. חשבנו, דגמנו, ניתחנו, כתבנו. עכשיו נשאל: על מה בעצם הדוח? ועל כך נשיב: יש גרסה רשמית וגרסה חתרנית. הגרסה הרשמית של התשובה לשאלה על מה הדוח היא גרסת הדוח עצמו, כפי שהוא מוצג באתר של JPPI, המכון שמטעמו נעשה המחקר. הגרסה הרשמית היא "מגמות של
אלא שכל המחקרים עד כה עסקו בחברה הבוגרת, חלקם בדגש על צעירים – אבל צעירים בוגרים. במקביל, חלק גדול מהשיח הציבורי אינו על החברה הבוגרת – הוא על בני הנוער. מטרת המחקר שפורסם השבוע הייתה לסגור גם את הפינה הזאת. לבחון מה קורה בגילי הנוער. ונדייק: בגילי הנוער שאינו נוער דתי (כי הדתיים הם סיפור של התחזקות מסוג קצת אחר).
מה שהתגלה במחקר הוא הסיבה לנסח כותרת רשמית, ולצידה כותרת חתרנית. מה שהתגלה הוא שאכן יש עלייה בקיום מסורות בקרב חלק מבני הנוער. ומה שעוד התגלה הוא שהרושם של עלייה כזאת הרבה יותר חזק מהעלייה עצמה. כלומר: נדמה לנו שזה קורה הרבה יותר ממה שזה קורה באמת. ולא רק לנו נדמה – גם לבני הנוער נדמה. הם רואים את המעט שקורה וחושבים שהרבה קורה (ואולי "מעט" זו מילה מדי ממעיטה – אבל הכוונה היא ל"מעט לעומת הרושם שנוצר").
מיד ניתן דוגמה מתוך המחקר, אבל אולי לפני כן צריך לומר גם כאן – וזה מוסבר בהרחבה ובפירוט במחקר – שמדובר במחקר שמעלה הרבה מאוד בעיות מתודולוגיות, ולכן אנחנו מתייחסים אליו לא כאל סקר "מייצג", אלא כאל סקר "אינדיקטיבי". ובמילים אחרות: אנחנו לא בטוחים שהאחוזים שאנחנו מציגים ביחס לכל מנהג או אמונה באמת משקפים את השיעור המדויק של בני הנוער בישראל שמקיימים את המנהג או מחזיקים באמונה. עם זאת, אנחנו בטוחים למדי שהאחוזים מציירים תמונה כללית נאמנה של המציאות בקרב בני הנוער. כלומר, יכול להיות ששיעור הנערות הלא דתיות שמדליקות נרות שבת איננו 18%. אבל די ברור לנו שהוא גבוה הרבה יותר משיעור הנערות הלא דתיות שמקפידות להתלבש בצניעות (9% בסקר שלנו). ומי שרוצים להתעמק בסוגיות המתודולוגיות שעולות מהמחקר מוזמנים כמובן לעיין בו במלואו: בגרסת ה־PDF הנוחה באתר JPPI יש בסך הכל 25 עמודים.
עכשיו נסביר את כוונתנו בכותרת החתרנית לעומת הכותרת הרשמית. במחקר שאלנו על הרבה מאוד מנהגים ואמונות של בני נוער. כמו האם הם לובשים ציצית, או מתפללים, או קוראים בתנ"ך וכן הלאה. מה שגילינו בלא מעט מקרים הוא שאין הלימה בין הדיווח העצמי על קיום מנהגים (מה אני עושה), לבין הדיווח על החברים (מה החברים שלי עושים). לדוגמה, 7% מבני הנוער אומרים שהם מניחים יותר תפילין מכפי שעשו בעבר. נזכיר, מדובר על בני נוער שאינם דתיים, וזה כולל כאלה שמגדירים עצמם, בסולם שהשתמשנו בו במחקר הזה, "חילונים לחלוטין", או "חילונים קצת מסורתיים", או "מסורתיים".
אז 7 מכל 100 מבני הנוער האלה אומרים שהם מניחים תפילין. אך מה קורה כאשר אנחנו שואלים אותם אם החברים שלהם מניחים תפילין? המענה קופץ מ־7% ל־26%. רבע מבני הנוער אומרים שחבריהם מניחים יותר תפילין.
כמובן, זו לא סתירה. כאשר נער אומר "אני לא מניח תפילין יותר מבעבר", מספיק שיש לו חבר אחד שהחל להניח תפילין מתוך 20 חברים לכיתה, כדי שיוכל להגיד "החברים כן מניחים תפילין יותר מבעבר". כלומר, מכל הכיתה רק ירון החל להניח תפילין, וזה מאפשר גם לגיא, אבי, מאור ואסף לומר שהחברים שלהם מניחים תפילין יותר מבעבר. וכמובן, לא מדובר רק על ירון שלומד בכיתה. אולי אין בכיתה ירון שמניח תפילין, אבל גיא, אבי, מאור ואסף ראו ברשת החברתית מישהו שהם מכירים ממחנה קיץ לפני שנתיים שמניח תפילין. וגם זה עשוי לגרום להם לומר שכן, החברים מניחים תפילין יותר מבעבר.
עכשיו נעשה את זה עוד יותר מעניין. כאשר בוחנים את הנתונים, מגלים הבדלים בין מנהגים שכולם רואים למנהגים שלא כולם רואים. אם ריקי מדליקה נרות שבת בבית, אף אחד לא רואה, אלא אם היא מעלה תמונה לאינסטגרם. לעומת זאת, אם רומי החליטה ללבוש מעכשיו רק חצאית ארוכה, את זה כולם רואים כשהיא באה לבית הספר.
בדיוק את זה אפשר לזהות בזהירות גם בנתונים. המנהגים שבולטים יותר כמנהגים שהתחזקו הם אלה שנעשים בפרהסיה (הליכה לבית כנסת, ציצית, צניעות). אלה המנהגים והמסורות שביחס אליהם ניכר הפער הגדול ביותר בין הדיווח האישי (מה אני עושה) לבין הדיווח על מעשי החברים (מה הם עושים). למה הפער? כי כולם רואים, אז כולם מדווחים. לעומת זאת, ביחס לדברים שנעשים בבית (כמו נרות שבת), או שעושה כל אדם לעצמו (אמירת תהילים), הפערים בדיווח הרבה יותר קטנים.
האבחנה הזאת לא עובדת בכל המקרים, אבל היא עובדת בלא מעט. הדלקת נרות הזכרנו. זה בבית. ובאמת 18% מדווחות שהן מדליקות, ו־16% מדווחות שאחרות מדליקות. אחוז דומה. אבל תראו את הפער ביחס ללבישת ציצית. רק 2% דיווחו לנו שהם לובשים, אבל 21% דיווחו שחברים לובשים ציצית.
בעצם, זה דבר שהיה אפשר להבין לבד, אבל לפעמים שוכחים לחשוב עליו. כשיש בבית הספר שלושה נערים, או עשרה, שמחליטים להניח תפילין בהפסקה – ויש מנהלת שכן או לא מרשה לעשות את זה, ואז שר החינוך (ברכות על המיקום הגבוה בפריימריז) מודיע שיורה על היתר להניח תפילין בכל בית ספר, ואז קמים ועדי הורים וצועקים שלא יעלה על הדעת וכן הלאה וכן הלאה, יש הרבה מאוד רעש שמשכיח מציאות פשוטה: עשרה מניחים תפילין, או אפילו 40, אבל כנראה שיש לצידם גם 400, או 600, שלא מניחים תפילין.
הרעש מעורר את הרושם שפתאום, בוקר בהיר אחד, בגלל הטראומה של המלחמה, או בגלל דברים אחרים שצריך להבין מה הם, בני הנוער בבתי הספר הממלכתיים החליטו להניח תפילין. המציאות היא שפתאום, בוקר בהיר אחד, בגלל הטראומה של המלחמה, או בגלל דברים אחרים שצריך להבין מה הם, יש כמה בני נוער בבתי ספר ממלכתיים, לא רבים במיוחד, שהחליטו להניח תפילין.
כל זה לא סותר את העניין שיש בעובדה שכמה בני נוער בחינוך הממלכתי החליטו להניח תפילין. היא כשלעצמה חשובה או לפחות מסקרנת. היא בוודאי מעידה על משהו. או מאותתת על משהו. או רומזת על משהו. ומצד שני, קשה לדון במשהו הזה כשמסביב יש כל כך הרבה רעש, וכשה"התחזקות" של בני נוער לא דתיים נראית בשיח הציבורי כמו היפופוטם גדול, כשהיא בעצם ארנבת קטנה.
למעשה, בקבוצה החילונית ביותר, "חילונים לחלוטין", שגודלה בכלל האוכלוסייה היהודית הוא בין רבע לשליש, ניכרת דווקא מגמה הפוכה של ירידה בקיום מסורות וייחוס חשיבות פוחתת לזהות היהודית. כלומר, במקביל למגמה של התחזקות קיום המסורת היהודית בחלק מהקבוצות, ניתן להבחין גם בהעמקת הקיטוב בין הקבוצות. חלק עושים "יותר" וחלק דווקא "פחות". וכולם – כולנו – עושים הרבה רעש.
התרעות פיקוד העורף