גם מפת הגושים מעוותת לגמרי ברוב הסקרים. תפיסתית, גוש הימין גדל במהלך המלחמה, אבל סקרים רבים מראים שפוליטית הוא הצטמק. הפרשנות המקובלת היא שהציבור "מעניש" את אלה שבעיניו היו אחראים למחדל, כלומר, הממשלה המכהנת בזמן הטבח.
האם תאוות הענישה כה חזקה עד שאותו ציבור מתפכח יעדיף ללכת נגד תפיסותיו החדשות עבור אלה שמחזיקים באותן דעות שנטש? כנראה שלא. מה שמוביל למסקנה שאותם סקרים פשוט טועים. לא מעריכים נכונה או אף משקרים.
וכך חוזר הסיפור על עצמו פעם אחר פעם, מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות. תומכי האופוזיציה משוכנעים – ובצדק, כי זה מה שמראים להם בסקרים – שהניצחון בהישג יד. שהמהפך קרוב, ובעוד חודשיים תהיה ממשלה אחרת, בהרכב אחר, ושתחושת המיאוס מהממשלה היוצאת תיתן את אותותיה בתוצאות הבחירות. אבל הם נדהמים בכל פעם מחדש שלא כך הוא.
האמת היא שההישג הכי גדול שמחנה האופוזיציה ותומכיו יכולים לשאת אליו עיניהם הוא חוסר הכרעה. ניצחון, בטח גדול וסוחף כפי שהוא מצטייר בסקרים, כנראה לא יהיה פה. אפילו לא קרוב. קואליציה המבוססת רק על מפלגות השמאל היהודיות, שיקבלו יחד לפחות 61 מנדטים, היא לא יותר מפנטזיה שלא יכולה להתגשם. לכן לא כדאי למי שמייחל לכך לפתח תקוות שווא. חוסר הכרעה או קואליציה עם מפלגה ערבית, לפחות אחת אם לא שתיים – זה עוד אפשרי. בדוחק, אבל אפשרי. ניצחון מסוג אחר – לא הגיוני ולא יקרה.
אומנות ההסוואה
בנט ושכמותו פשוט איבדו קשר עם המציאות. הממשלה שלו ושל לפיד, "הטובה בתולדות ישראל", שרדה כשנה בלבד. כנראה מרוב הצטיינות. אולי לדעתו הציבור בעט אותה הביתה כי לא היה יכול לשאת את כל הטוב הזה. באותה מידה הממשלה הנוכחית, "הגרועה בתולדות המדינה", החזיקה עד יומה האחרון. 27 באוקטובר היום החוקי שנרשם כבר ביום השבעתה. בלי קיצור אפילו של שעה אחת מימיה המלאים עד תום.
העניין הוא שבעוד במפלגות האופוזיציה מזהים את הסנטימנט הציבורי, את ההליכה ימינה ואת התפיסות שהיו נחלת רבים, שהשתנו בשנים האחרונות, המענה היחיד שלהם לכך הוא לעטות תחפושת. אף אחד מהם לא באמת שינה את עמדותיו. הוא רק למד להסתיר אותן. במקום אומנות הלמידה אימצו את אומנות ההסוואה. ההפך הגמור למשל מנתניהו.
לכן נתניהו תמך בכל מאודו במדיניות הכלה שתספק להם מאוויים אלה, למרות הקורבנות בנפש, וביקש כך להשיג שליטה ושמירה על אש קטנה של אירועי האלימות. אבל מתקפת הפתע בשמחת תורה שינתה את תפיסת עולמו. שינתה אותו. לא רק למראית עין, אלא באופן עמוק וכן. במובן הזה אפשר בקלות להכניס את ראש הממשלה תחת הקטגוריה של אותם מתפכחים. של אלה שהבינו שטעו. שחיו בסרט. שאי אפשר לסחור עם הטרור ולא לשלוט בו.
גם עכשיו, בשל אילוצים ובשל היתרון שבהשלמת המלאכה יחד עם נשיא ארה"ב ולא נגדו, אותן זירות יחסית רגועות, אבל הדלת לא נסגרה בפני חידוש המלחמה. לא בעזה, לא בלבנון ולא באיראן. וכל זה כשכל החטופים כבר מזמן בבית, וישראל העמיקה את אחיזתה בעזה, בלבנון ובסוריה, בלי שום כוונה לסגת. לא עכשיו ולא אף פעם.
עכשיו אותה חבורה מובילה בסקרים. נו באמת. איך אפשר בכלל להתחיל להאמין לזה. עד כמה חושבים שהציבור מטומטם, שיפקיד בידיהם ובידי דעותיהם התבוסתניות את הגה השלטון. הרצון לגבות מהממשלה מחיר על מחדליה הישנים מוצדק ונכון. אבל לא במחיר הענקת ניצחון לתומכי אותם מחדלים עד עצם היום הזה.
מסתירים את האמת
הציבור שומע את דבריו של מנסור עבאס ואת התגובות הרפות של אלה שבונים עליו כחלק מהקואליציה שלהם וממלאים פיהם מים, או במקרה מגמגמים משהו על זה שלא יישבו איתו, כשאין איש שבאמת יאמין להם. גם כשכתב השבוע (לא פליטת פה או בעיית תרגום – התירוץ הידוע להמתקת אמירות קיצוניות ובעיקר מחריבות קמפיין) שהוא לא באמת מכיר במדינה יהודית, אלא נאלץ לומר זאת, אחרת יפסלו את מועמדותו לכנסת (מה לעשות, החוק דורש שכל המפלגות המתמודדות יכירו בישראל כמדינה יהודית), לא הוציאו איזנקוט, בנט, ליברמן וכל מתחפשי הימין למיניהם אפילו ציוץ מפיהם שעות על גבי שעות. שום גינוי, אף דרישת הבהרה. נאדה.
הדבר היחיד שנשאר הוא התחינה של ליברמן מיאיר גולן וממנסור עבאס לשתוק כדי לא להבריח מצביעים. לא כי מדובר בדברי בלע שקריים. אלא כי זה פוגע בקמפיין – תחינה שחושפת את ניסיון הסתרת האמת שעליו הוא עמל כל כך קשה.
אגב, פעם הסתרת האמת הייתה כל כך מבישה, שהיו מנסים להסתיר גם את דבר ההסתרה. היום אבדה הבושה, או שתחושת הניצחון שמונח בכיסם כל כך חזקה, שכבר לא טורחים להסתיר שמסתירים. כך למשל האמירה ההזויה של ליברמן השבוע על כך שאחרי הבחירות יציג נוסחה מי יעמוד בראשות הממשלה, "כך שכולם יהיו מרוצים". לרגע לא עלה בדעתו שאם יש לו תוכנית כזאת, עליו להציגה לפני הבחירות כדי שכולם יידעו במי הוא תומך ולאיזה מנהיג עתידי הולכים המנדטים של מצביעיו.
באמצעות כלי מחקר חיצוני, לא מהסוג שעושים בתקשורת, אלא רק בסקרי העומק והמחקרים המקצועיים והיקרים שעורכים בתוך המפלגות, שבו השתתפו 15 אלף איש (!) באופן אקטיבי, ולא מדגם מייצג של 400-500 איש כמו בסקרים הרגילים – התוצאות היו חד-משמעיות. הצניחה המוצגת בסקרים של כ-10 מנדטים למפלגת הליכוד, היום לעומת הבחירות הקודמות, פשוט לא קיימת. אפילו לא על יד ולא קרוב. המצאה מוחלטת. וכל זה עוד לפני שהליכוד התחילה אפילו בדל קמפיין.
הכוכב הבא
ההימור, כך נראה, הצליח. בן רגע הפך מעוד מועמד של מפלגת אמצע, שאפשר לנסות ללחוץ עליו לפרוש או להתאחד, לכוח עולה שכעת כולם צריכים להתחשב בו. לעובדה מוגמרת. אם הוא עובר באופן יציב את אחוז החסימה, אי אפשר כבר לטעון שהוא זה שמסכן את הגוש.
כעת הלחץ צריך לעבור לאלה שכן, כשעל הכוונת בראש ובראשונה בצלאל סמוטריץ'. מתביעה מווינטר לנהוג באחריות גושית ולא להפיל את הימין, אם אכן הסקרים יראו שהתמיכה בו גדולה כמו שהעריך – תוטל משימת האחריות הגושית על מפלגת הציונות הדתית.
באופן בסיסי, ראש הממשלה סבור שגוש הימין חייב לרוץ עם שלוש מפלגות בלבד, לצד השתיים החרדיות. וינטר, לעומת זאת, מאמין שיש מקום לארבע מפלגות. הוא לא מתכוון להתאחד ולא להתחבר. הוא לא רואה שום ערך בקליטת סמוטריץ' אליו אפילו כמספר 2. להפך, צירוף סמוטריץ' רק יזיק. יבריח ממנו בוחרים שיש להם ביקורת קשה על הממשלה.
לדעתו הפתרון הגושי לבעיית מפלגה שעשויה לא לעבור את אחוז החסימה, צריך להיסגר בין שלוש המפלגות בקואליציה: הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית. אף אחת מהן לא יכולה להביא מנדטים מבחוץ, ולכן הוא, וינטר, חייב לשמור על מסגרת עצמאית כדי לעשות את מה שהם לא יכולים.
על דבר אחד הוא מוכן להתחייב: אם יתברר בישורת האחרונה לפני הבחירות שהבעיה בו, כלומר שהוא לא עובר את אחוז החסימה או גבולי – הוא לא יהיה זה שיסכן את שלטון הימין, כולל במידת הצורך הודעה על פרישה. כעת הוא מצפה שהאחרים יודיעו את אותה הודעה.
התרעות פיקוד העורף