רעידת האדמה בסעודיה וקטאר עשויה להשפיע גם על ישראל | עמית יגור

בעוד הכותרות הראשיות בחדשות ממוקדות מטבע הדברים בדיווחי השטח היומיומיים ובחילופי המהלכים הצבאיים, מתחת לפני השטח מתחוללת דרמה כלכלית-אסטרטגית.

הנתונים הרשמיים שנחשפו לאחרונה מצביעים על תהליך עומק שאינו מדובר מספיק: יסודות העוצמה של מדינות המפרץ נסדקים, והמודל הכלכלי שהניע את המזרח התיכון במאה האחרונה משנה את פניו.

​המספרים שנחשפו: ההתכווצות של נסיכויות המפרץ הפרסי

​הנתונים הכלכליים של הרבעונים האחרונים מציגים מציאות חדשה ומורכבת.

​לסעודיה יש כרית ביטחון חזקה של כ-900 מיליארד דולר בקרן העושר, המאפשרת לה לספוג גירעונות במשך 5 עד 8 שנים מבלי לקרוס, אבל, המשבר פוגע ב"חוזה החברתי" ההיסטורי: פטור ממיסים ושירותי רווחה מלאים תמורת נאמנות. קיצוצים תקציביים, ביטול פרויקטים והעלאת מסים עשויים ליצור תסכול בקרב הדור הצעיר (המהווה כ-60% מהאוכלוסייה), ולאלץ את השלטון לתמרן בין צעדי צנע כואבים להידוק הפיקוח הפוליטי.

​הפגיעה בתשתיות ה-LNG והקיצוץ של 85% בסיוע החוץ משמעותם פירוק מנועי ה"כוח הרך" שלה (!). קטאר נאלצת להפנות את משאביה פנימה כדי לסגור גירעונות ולשקם מתקנים, מה שמצמצם את יכולתה לבחון ולממן גורמי חסות באזור ובעולם. לקטאר קרן עושר של 500 מיליארד דולר והיא אינה קורסת, אבל נאלצת להשתמש ברזרבות הללו בהיעדר תזרים.

​סדר אזורי חדש?

ראוי להסתכל על הדברים בראיה מערכתית רחבה. אפשר שהמשבר הנוכחי אינו אירוע חולף אלא נקודת מפנה: המזרח התיכון משנה מודל ועובר מ"הון פוסילי" ל"הון טכנולוגי": התלות של המפרץ בצווארי בקבוק ימיים פגיעים (הורמוז ובאב אל-מנדב), לצד האצת המעבר העולמי לאנרגיות מתחדשות, מוכיחים כי העושר הנפטי כבר אינו מעניק חסינות. מדינות שאינן נשענות על משאבי טבע אלא על טכנולוגיה, סייבר, מים ואנרגיה מתקדמת (ובראשן ישראל) הופכות למנוע הקריטי של האזור.

​הצמצום התקציבי צפוי להפחית משמעותית את הזרמת הכספים הבלתי מוגבלת שהייתה עד כה לארגוני טרור ולמשטרים נתמכים/ מדינות כושלות במזרח התיכון.

​ולאן מכאן והלאה?

מדינות המפרץ אינן קורסות או נעלמות ממפת העולם, אך מעמדן משתנה: מענקיות אנרגיה חסינות שמכתיבות את הכלכלה העולמית ומפזרות מיליארדים לכל עבר, הן עוברות למעמד של מדינות בסטטוס כלכלי ומבני אחר.

הנתונים מראים בבירור כי לא מדובר בהאטה קלה, אלא בהתכווצות הכלכלית החדה ביותר שנרשמה במפרץ מאז משבר הקורונה, שהפעם גם מלווה בשינוי גיאו אסטרטגי.

קרנות העושר הריבוניות (PIF ו-QIA) צפויות להעניק כרית ביטחון פיננסית, אך התזרים השוטף שנפגע מאלץ את המדינות הללו לשנות סדרי עדיפויות: לצמצם הוצאות פוליטיות/ אזוריות ולהתמקד בגידור נכסים בחו"ל ובשיקום תשתיות הבית. וזה כבר שינוי של ממש בחוקים הבלתי כתובים שלפיהם התנהל האזור עד כה, ויתכן שזהו ה-בסיס לסדר אזורי חדש.

כאן בדיוק יש הזדמנות גדולה לישראל ולארה"ב לממש "תוכנית מרשל" אזורית שתתבסס גם על "כוח רך" חלופי ועל מסדרון ה-IMEC כיסודות החדשים לאזור ישן (ועל כך בטורים הבאים).