האסטרטגיה הדו־מסלולית: שילוב לחץ כלכלי וצבאי להכרעה אסטרטגית מול המשטר האיראני | איתן לסרי

המערכה האמריקאית נגד איראן נכנסה לשלב חדש ומחייב. וושינגטון אינה מסתפקת עוד בסנקציות ממוקדות נגד חברות, כלי שיט או גורמים בודדים, אלא מבקשת לנתק את טהרן ממקורות ההכנסה ומעורקי המימון המאפשרים לה להמשיך ולפתח את יכולותיה הצבאיות, הגרעיניות והאזוריות. הכרזת משרד האוצר האמריקאי על Operation Economic Outcast, הכוללת הרחבה משמעותית של הסנקציות נגד ישויות, כלי שיט ורשתות פיננסיות הקשורות לאיראן, היא צעד הכרחי. אך כשלעצמו — הוא אינו מספיק.

הכלכלה האיראנית נכנסת בסוף אוגוסט 2026 למכבש לחצים חסר תקדים, המעביר את ארה"ב מאסטרטגיית "מקסימום לחץ" ל"מקסימום בידוד". עם צניחה של כ-35% בסחר החוץ ואינפלציה שנסקה ל-66%, ארה"ב מסכלת את רשתות ה"צל" בדובאי ובהונג קונג. אך האם החנק הפיננסי יעבוד, או שסין והודו ימשיכו לספק חמצן למשטר בטהרן?

הנחת העבודה האסטרטגית חייבת להיות ברורה: סנקציות כלכליות יכולות להחליש את המשטר האיראני, אך אין להניח שהן יביאו לבדן לקריסתו בטווח הקצר.

איראן התמודדה במשך עשרות שנים עם סנקציות, בידוד בינלאומי ומשברים כלכליים. המשטר פיתח מנגנוני הישרדות המאפשרים לו להעביר חלק ניכר מעלויות המשבר אל האוכלוסייה, לצמצם את רמת החיים של האזרחים ולהקצות משאבים באופן מועדף למנגנוני הביטחון, משמרות המהפכה והתשתיות האסטרטגיות. לכן, המטרה אינה רק להחליש את הכלכלה האיראנית. המטרה היא למנוע מהמשטר להשתמש במשאבים שנותרו לו כדי לשקם את כוחו הצבאי ולשרוד פוליטית. מכאן נובעת האסטרטגיה הדו־מסלולית.

המסלול הראשון: לחץ כלכלי ללא נתיבי מילוט

המערכה הכלכלית חייבת להתמקד לא רק באיראן עצמה, אלא גם במערכת הבינלאומית המאפשרת לה לעקוף את הסנקציות. צי הצללים, חברות קש, חלפנים, חשבונות במדינות שלישיות, עסקאות ברטר, מטבעות חלופיים ונכסים דיגיטליים מאפשרים לטהרן להמשיך ולהפיק הכנסות גם בתנאי בידוד. לכן סנקציה אפקטיבית חייבת להיות מלווה באכיפה אפקטיבית. ארצות הברית צריכה להפעיל סנקציות משניות נגד גורמים המאפשרים באופן שיטתי את עקיפתן - בנקים, חברות ספנות, חברות ביטוח, מתווכים פיננסיים, בתי זיקוק וסוחרי נפט. העיקרון צריך להיות פשוט: מי שבוחר לסייע למנגנון הכלכלי של המשטר האיראני צריך לשלם מחיר ממשי בגישה למערכת הפיננסית האמריקאית.

במקביל, נדרש מאמץ מודיעיני מתמשך למיפוי נתיבי הכסף והסחר של איראן. אין די בהטלת סנקציות; צריך לזהות את החוליה הבאה ברשת מיד לאחר שהחוליה הקודמת נחשפת. עם זאת, יש להפעיל את המדיניות באופן ממוקד. המטרה אינה ליצור עימות כלכלי כולל עם כל מדינה שמקיימת קשרים עם איראן, אלא לפגוע בגורמים המאפשרים בפועל את מימון מנגנוני המשטר ותוכניותיו האסטרטגיות.

המסלול השני: לחץ ביטחוני וצבאי אמין

לצד הלחץ הכלכלי חייב להתקיים לחץ ביטחוני מתמשך. איראן צריכה לדעת כי בזמן שהכלכלה שלה נשחקת, היא אינה יכולה לבנות מחדש ללא הפרעה את יכולות הטילים, הכטב"מים, הגרעין, הסייבר והתשתיות הצבאיות שלה. הפעלת הכוח אינה חייבת להתבטא במלחמה כוללת. מטרתה המרכזית היא הרתעה, מניעה ושחיקה של היכולות המאיימות, תוך שמירה על עליונות מודיעינית ויכולת תגובה מהירה. המסר לטהרן צריך להיות ברור: הכסף שהיא מצליחה להשיג באמצעות מכירת נפט ועקיפת סנקציות לא יוכל להפוך ללא הפרעה ליכולת צבאית חדשה. גם מערך ה"שלוחים"- פרוקסי האזורי של איראן חייב להיכלל במשוואה. אם המשטר יכול להמשיך לממן ולחמש ארגונים הפועלים נגד ארצות הברית ובעלות בריתה, חלק משמעותי מהאפקטיביות של הסנקציות מתאבד למעשה.

יצירת התנאים לשינוי אסטרטגי- השילוב בין חניקת מקורות ההכנסה, חסימת נתיבי העקיפה והפעלת לחץ ביטחוני ומודיעיני אמין יוצר אפקט מצטבר. אבל כאן נדרש דיוק אסטרטגי חשוב: הפלת המשטר אינה תוצאה שניתן להבטיח באמצעות לחץ חיצוני בלבד. תפקידה של וושינגטון הוא ליצור את התנאים שבהם המשטר יתקשה יותר ויותר לממן את מנגנוני הכוח שלו, לספק יציבות כלכלית ולשמר את הלגיטימציה הפנימית שלו. אם השחיקה הכלכלית תתחבר למחאה ציבורית, למאבקי כוח בתוך האליטה, לפגיעה במנגנוני הביטחון ולתחושה שהמשטר אינו מסוגל עוד לספק עתיד לאזרחיו - עשויה להיווצר דינמיקה שתוביל לשינוי פוליטי עמוק.

לכן אין להסתפק ביעד של "שינוי התנהגות". יש לבנות אסטרטגיה שמטרתה לשנות את המשוואה האסטרטגית סביב המשטר האיראני. לחץ - אך גם דלת יציאה.

לצד הלחץ חייב להישאר ערוץ דיפלומטי מוגדר, המסר צריך להיות שאינו משתמע לשתי פנים: אם טהרן תבחר לוותר על יכולתה להתקדם לעבר נשק גרעיני, לצמצם את התמיכה בטרור האזורי ולהפסיק את האיום על חופש השיט והיציבות האזורית - תוכל להיכנס בעתיד בתקוה עם ממשל חדש ויציב למסלול של חזרה הדרגתית לכלכלה הבינלאומית. כך הופך הלחץ לכלי אסטרטגי ולא לנקמה.

האסטרטגיה הדו־מסלולית אינה בחירה בין כלכלה לבין כוח צבאי. היא ההכרה בכך ששני הכלים משלימים זה את זה. הזרוע הכלכלית צריכה לשלול מהמשטר את המשאבים. הזרוע הביטחונית צריכה למנוע ממנו לשקם את כוחו. המודיעין צריך לסגור את נתיבי העקיפה. והלחץ הפנימי באיראן צריך להיות זה שיקבע בסופו של דבר את עתיד המשטר.

ארצות הברית אינה יכולה להבטיח את נפילת המשטר האיראני. אבל היא יכולה להבטיח דבר אחר: שהמשטר לא יוכל להמשיך לפעול כאילו אין מחיר להתנהלותו. רק אסטרטגיה דו־מסלולית - לחץ כלכלי נחוש לצד הרתעה ביטחונית עוצמתית ומתמשכת, יכולה להפוך את המדיניות האמריקאית ממפגן של ענישה למהלך של שינוי אסטרטגי. ובסופו של דבר, זו אינה רק שאלה של הישרדות המשטר האיראני. זוהי שאלה של מי יקבע את כללי המשחק במזרח התיכון בעשורים הבאים.