גדי איזנקוט: מה האלטרנטיבה שלך? | גרשון בסקין

גדי איזנקוט מציג את עצמו כאחת הדמויות הרציניות והישרות בפוליטיקה הישראלית. הרקורד הצבאי והציבורי שלו מעניק לו אמינות מיוחדת בסוגיות שיקבעו את עתידה של ישראל: ביטחון, היחסים עם הפלסטינים ואופייה של המדינה.

דווקא משום כך, התנגדותו לפתרון שתי המדינות מחייבת בחינה רצינית.

זכותו של איזנקוט להתנגד למדינה פלסטינית. אבל אם זו עמדתו, הציבור זכאי לשאול אותו שאלה פשוטה:

שנות שלטונו של בנימין נתניהו התבססו במידה רבה על התפיסה שאין צורך לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אפשר "לנהל" אותו. ישראל תשלוט בגדה המערבית, תכיל את חמאס בעזה, תפעיל מעת לעת כוח צבאי ותדחה שוב ושוב כל הכרעה לגבי עתידם המדיני של מיליוני פלסטינים.

7 באוקטובר הביא לקיצה של התפיסה הזאת.

אם איזנקוט דוחה את פתרון שתי המדינות בלי להציע יעד מדיני אחר, מה בעצם מבדיל את תפיסתו מזו של נתניהו? ניהול טוב יותר, הנהגה אחראית יותר ומדיניות ביטחונית מקצועית יותר הם חשובים מאוד. אבל הם אינם תחליף לאסטרטגיה.

לישראלים יש סיבות רבות לחשוש ממדינה פלסטינית אחרי 7 באוקטובר. הטבח מוטט הנחות יסוד על חמאס, על ההרתעה ועל תפיסת הביטחון הישראלית. אבל הוא לא העלים את הפלסטינים, ולא שינה את המציאות הדמוגרפית והפוליטית שבין הים לירדן. אם ישראל רוצה להישאר מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, אין חלופה מעשית להיפרדות מדינית מן הפלסטינים. גדרות טובות יותר, מודיעין טוב יותר ויותר חיילים אולי נחוצים, אבל אלה כלים. הם אינם יעד מדיני.

הלקח העמוק של 7 באוקטובר הוא שאי אפשר לנהל את הסוגיה הפלסטינית לנצח.

לגיטימי שאיזנקוט ידרוש שמדינה פלסטינית תהיה מפורזת, שהמוסדות הפלסטיניים יעברו רפורמה עמוקה ושיוקמו הסדרי ביטחון שימנעו מהגדה להפוך לעזה נוספת. אבל אלה תנאים להקמת מדינה פלסטינית באופן שאינו מסכן את ישראל. הם אינם תשובה לשאלה מה יבוא במקומה.

אם לא שתי מדינות-אז מה? שליטה ישראלית קבועה? סיפוח? אוטונומיה פלסטינית ללא ריבונות? או מדינה פלסטינית בעתיד, לאחר רפורמות, פירוז והקמת מנגנוני ביטחון אמינים? הציבור זכאי לדעת.

בין הירדן לים חיים בערך אותו מספר של יהודים ופלסטינים. אף אחד משני העמים לא עומד להיעלם. העליונות הצבאית של ישראל יכולה להביס צבאות, לחסל מפקדים ולהשמיד תשתיות צבאיות. היא אינה יכולה להעלים עם אחר או לגרום לו לוותר לצמיתות על תביעתו לזכויות פוליטיות. שליטה ישראלית קבועה מובילה בסופו של דבר לאחת משתי אפשרויות: מדינה דו־לאומית, שבה ישראל תחדל להיות מדינת הלאום של העם היהודי; או שליטה מתמשכת במיליוני פלסטינים ללא זכויות פוליטיות שוות, שתכרסם בדמוקרטיה הישראלית ותבטיח את המשך הסכסוך.

לכן "אני מתנגד לשתי מדינות" אינו מדיניות. מדיניות חייבת להמשיך במשפט: "וזה מה שאני מציע במקום".

ייתכן שעמדתו של איזנקוט נובעת גם משיקולים אלקטורליים. מאז 7 באוקטובר, הביטוי "מדינה פלסטינית" הפך כמעט רעיל בפוליטיקה הישראלית. פוליטיקאי המבקש את קולות המרכז והמרכז־ימין עלול לחשוש מתמיכה פומבית בפתרון שתי המדינות.

אבל בדיוק כאן נמדדת מנהיגות. מנהיג אינו רק מי שיודע לקרוא את דעת הקהל. הוא גם מי שמוכן לעצב אותה כשהמציאות מחייבת זאת. מנהיגים מזהים סכנות, אומרים לציבור אמיתות לא נוחות ובונים תמיכה במדיניות שלדעתם חיונית לעתיד המדינה.

איזנקוט, יותר מרבים אחרים, אמור להבין זאת. כרמטכ"ל לשעבר הוא יודע שכוח צבאי חייב לשרת מטרה מדינית. אפשר לנצח בקרבות ובכל זאת להפסיד במערכה, אם לא מגדירים איזו מציאות רוצים ליצור אחריהם. החלפת נתניהו במנהיג מוכשר ואחראי יותר, תוך שמירה על אותה תפיסת יסוד כלפי הפלסטינים, עלולה להסתכם בניהול טוב יותר של אותה אסטרטגיה שכבר נכשלה.

ויש היבט נוסף: למנהיגים ישראלים יש השפעה גם על הפוליטיקה הפלסטינית.

הפלסטינים מתקרבים לבחירות הראשונות למועצה המחוקקת מאז 2006. המסרים שמגיעים מישראל משפיעים על השיח הפלסטיני. תומכי הדרך המדינית מתמודדים זה שנים עם הטענה שישראל לעולם לא תאפשר עצמאות פלסטינית אמיתית, בלי קשר למה שהפלסטינים יעשו. כל מנהיג ישראלי שמצהיר שלעולם לא תקום מדינה פלסטינית מחזק את הטענה הזאת ומחליש את מי שמנסים לשכנע את הציבור הפלסטיני שיש טעם בדיפלומטיה.

איזנקוט יכול להעביר מסר אחר.

הוא יכול לומר לפלסטינים: אם תבחרו הנהגה דמוקרטית אמיתית, המבקשת שלום עם ישראל, דוחה טרור, מקבלת את העיקרון של רשות אחת, חוק אחד ונשק לגיטימי אחד, ומכירה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל  -  תמצאו בישראל שותף המוכן לפעול אתכם למען שתי מדינות, ביטחון ושלום.

הכרה בקשר היהודי לארץ הזאת אינה מחייבת את הפלסטינים לוותר על הקשר שלהם אליה. שני הסיפורים הלאומיים יכולים להתקיים זה לצד זה. המסר חייב להיות ברור גם בנושא הביטחון. ישראל תמיד תעשה את הנדרש כדי להגן על אזרחיה. כל הסכם עתידי חייב לכלול מנגנוני ביטחון אמינים וניתנים לאכיפה. אבל אם הפלסטינים יבחרו הנהגה שמבקשת באמת שלום, ישראל צריכה להיות מוכנה להכיר בה כשותפה ולפעול בהתאם.

ישראל לא צריכה לומר לפלסטינים: לא משנה במי תבחרו, לעולם לא תהיה לכם מדינה. היא צריכה לומר: בחרו בשלום  -  ותמצאו בישראל אנשים המוכנים לבחור בשלום יחד אתכם. מסר כזה יכול להשפיע על הבחירה הפלסטינית. אם בוחרים פלסטינים יאמינו שבחירה במנהיגים פרגמטיים יכולה לקדם את החירות והעצמאות שלהם, תהיה להם סיבה לבחור בהם. אם ישראל אומרת להם ששום בחירה פוליטית לא תשנה דבר, היא מחזקת את מי שטוענים שהדרך המדינית חסרת תועלת.

הבחירות בישראל יכולות להשפיע על הבחירות הפלסטיניות, כפי שהבחירות הפלסטיניות יכולות להשפיע על עתידה של ישראל. הסכם עתידי של שתי מדינות לא יכול להיות שחזור של אוסלו, כאילו 7 באוקטובר מעולם לא קרה. מדינה פלסטינית תצטרך להיות מפורזת, להישען על מוסדות דמוקרטיים ואחראיים, על שלטון לגיטימי אחד ועל כוח ביטחוני חוקי אחד. היא תדרוש הסדרי ביטחון אפקטיביים ומעורבות אזורית בביטחון ובשיקום. ישראל חייבת לשמור על היכולת להגן על עצמה מפני איומים אמיתיים.

אפשר להתווכח על הדרך. אבל קודם כול ישראל צריכה להחליט לאן היא רוצה להגיע. העיקרון פשוט: לישראל לא יהיה ביטחון כל עוד לפלסטינים אין חירות, ולפלסטינים לא תהיה חירות כל עוד לישראל אין ביטחון.

אלה אינם יעדים סותרים. הם תלויים זה בזה.

הנהגה פלסטינית שתכיר בקשר של העם היהודי לארץ הזאת, תדחה טרור ותכיר בצורכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל, צריכה לפגוש הנהגה ישראלית שמוכנה לומר: אנחנו מכירים בכם כשותפים. בואו נפעל יחד כדי ששני העמים יוכלו לחיות בחירות, בביטחון, בכבוד ובשלום.

זו מנהיגות. היא אינה מחכה שהשותף המושלם יופיע. היא פועלת כדי ליצור את התנאים שבהם שותפות יכולה לצמוח. לאיזנקוט יש כל זכות להתנגד להסכם מסוים, להנהגה פלסטינית מסוימת או ללוח זמנים מסוים. אבל אדם המבקש מאזרחי ישראל להפקיד בידיו את הנהגת המדינה אינו יכול להסתפק בשיקוף הפחדים שלהם. הוא חייב לומר להם לאן הוא רוצה להוביל את ישראל  -  ולהיות מוכן לשכנע אותם ללכת איתו.

ישראל כבר ניסתה את התפיסה שלפיה אפשר לנהל את הסכסוך ללא הגבלת זמן. 7 באוקטובר היה ההוכחה הקשה והכואבת ביותר לכך שאי אפשר. איזנקוט צריך לומר לנו מה למד מהכישלון הזה.

ובעיקר: מה האלטרנטיבה שלו?ֿ