טיבוע האלטלנה היה הרגע שבו ישראל בחרה להיות מדינה | שי גל

השבוע, 78 שנים לאחר שעלתה באש מול חופי תל אביב, נמצאה האלטלנה במצולות ואיתה שב אל פני המים הלקח שהזיכרון המחנאי מעדיף להשאיר בקרקעית.

ב-1 ביוני 1948 הסכים האצ"ל להשתלב בצה"ל. כשהאלטלנה הגיעה עמוסת נשק, אנשיו ביקשו שחלקו יועבר לכוחותיהם בירושלים וחלקו ליחידות צה"ל שבהן שירתו אנשי הארגון. למדינה הייתה שאלה אחת: מי מחליט. העימות גבה את חייהם של שישה עשר אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

קריאתו של בגין ברגע האחרון "למנוע מלחמת אחים" אינה זיכוי להתעקשות שהביאה את המדינה אל סף עימות על עצם זכותה לקבוע את הקצאת הנשק לאחר שקמה והקימה צבא אחד.

מרגע שקמה מדינה, השאלה אינה מי השיג את הנשק, שילם עליו או הביא אותו באונייה. מפלגה, מחתרת, מפקד ולוחמים אינם קובעים את יעדו. המדינה קובעת מי יקבל אותו, מי יישא אותו, נגד מי יופעל ומי יפקד עליו.

כוונות טובות אינן בסיס לריבונות. אם האצ"ל רשאי לקבוע את יעד הנשק שהביא, אותה זכות תעמוד מחר לפלמ"ח, ללח"י ולכל כוח פוליטי אחר. המונופול על הכוח אינו זכות יתר של השלטון; הוא התנאי לכך שתהיה מדינה ולא אוסף מחנות חמושים.

לו בן גוריון היה ממצמץ, הוויתור היה נעשה תקדים ובמקום צה"ל היו בישראל נאמנויות חמושות נפרדות. אין צבא בתוך צבא. אין משא ומתן על הריבון. ביהודה ושומרון המדינה עצמה שוחקת את הכלל הזה. מתנחלים חמושים מפעילים אלימות בעוד צה"ל מאבטח את המרחב והאכיפה נגדם רופפת. צבא המדינה אינו חברת השמירה של מחנה פוליטי. נשק בידי אזרח אינו מקנה לו שמץ ריבונות.

כוח אזרחי חמוש הוא ממלכתי רק כשהמדינה מפקדת עליו ואוכפת עליו את חוקיה. כשהיא חדלה לכפות את מרותה על החמושים שבתוכה, היא מתחילה לחלוק איתם את הריבונות. לא נדרשים לכך דגל, מדים או מפקדה; די שכוח, אכיפה וחסות יחולקו לפי זהות פוליטית.

המדרון אינו מתחיל באוניית נשק מול תל אביב. הוא מתחיל בכל פעם שהמדינה אומרת: הפעם נחליק.

משטרת ישראל אינה משטרתו של השר הממונה עליה. כוח פוליטי אינו נעשה ממלכתי מפני שהוא מחזיק בשלטון. אחרי 7 באוקטובר נשחקה הממלכתיות גם במקום התמים ביותר. הורים לחיילים בסדיר ובמילואים גייסו כסף, רכשו ציוד ופנו לתורמים כדי לצייד את יחידות ילדיהם. צבא ממלכתי אינו מאפשר שאפוד, קסדה או ציוד מבצעי יגיעו ליחידה מפני שאב מצא תורם או אם פתחה קבוצת ווטסאפ. עושר, קשרים וכושר התרמה של הורים אינם שיטת הקצאה צבאית.

ישראל אינה מדינה ענייה שצבאה תלוי בנדבות. רכש והקצאה הם סמכות המדינה, ומיגון חייליה אחריותה.

צה"ל, המשטרה ושירותי הביטחון כפופים לממשלה; נאמנותם למדינה, לחוק ולציבור. לנבחרים יש מרות על הכוח, לא בעלות עליו: הם מוסמכים להורות, לא לדרוש נאמנות. גם נאמנות "לכל ממשלה שתיבחר" אינה ממלכתיות; היא מעבירה את מושא הנאמנות מן המדינה אל השלטון המתחלף.

החלפת "כפיפות" ב"נאמנות" הופכת סמכות חוקתית למחויבות שלטונית. מי שעושה זאת ביודעין חותר תחת הממלכתיות; מי שאינו מבין את ההבדל אינו כשיר לתפקידו.

האלטלנה היא הרגע שבו ישראל הכריעה שריבונות אינה מתחלקת בין מחנות, ושמדינה שאינה מוכנה לשלם את מחיר ריבונותה תשלם את מחיר הוויתור עליה.

שי גל הוא מייסד ומנהל Line of State, פירמה אסטרטגית בינלאומית העובדת עם ממשלות, מוסדות ומקבלי החלטות בתחומי אסטרטגיה, ביטחון, סיכון והכרעה בזירות מורכבות.