בן גביר אולי כבר החליט שהימין הפסיד | דן פרי

אם איתמר בן גביר אכן יתמיד בסירובו להתאחד עם בצלאל סמוטריץ', הפרשנות המקובלת תהיה שהוא שוב מעמיד את שאיפותיו האישיות מעל טובת המחנה כולו. אלא שייתכן שמתחת למה שנראה כמו טירוף מסתתר דווקא חישוב רציונלי לחלוטין.

נכון, אחוז החסימה הופך כל החלטה כזאת להימור שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת. ישראל כבר חוותה זאת בעבר. ב-2022 קיבלו מרצ ובל"ד יחד כ-6% מהקולות, אך שתיהן נותרו מתחת לאחוז החסימה; וב-1992, קולות שניתנו למפלגות ימין קטנות ונזרקו לפח תרמו לניצחונו הדחוק של יצחק רבין.

מנקודת המבט של הימין כולו, אם כן, סירובו של בן גביר לאחד כוחות נראה כחוסר אחריות יוצא דופן, במיוחד אם הסקרים אכן מצביעים על סכנה ממשית שסמוטריץ' לא יעבור את אחוז החסימה. רשימה משותפת תשמר את קולות בעוד שריצה נפרדת מכניסה למערכת סוג של רולטה אלקטורלית.

עם זאת, ייתכן שבן גביר פשוט הגיע למסקנה שהימין ממילא עומד להפסיד בבחירות האלה. זו מסקנה סבירה בהחלט לנוכח פיגור של לפחות 20 מנדטים בכל סקר רציני, וצריך להיות נאיבי מאוד כדי להאמין שהאופוזיציה תסרב להסתמך על המפלגות הערביות אם האלטרנטיבה תהיה המשך שלטונו הקטסטרופלי (מבחינתם) של נתניהו. אם בן גביר מבין את זה, הרי שהגדלת כוחו של גוש הימין הנוכחי הופכת מבחינתו למטרה משנית, בעוד שהגדלת כוחו שלו בתוך הימין של היום שאחרי נתניהו הופכת למטרה המרכזית.

ריצה נפרדת מאפשרת לבן גביר לשמר את זהותו הפוליטית, להחליש את סמוטריץ' ולצאת מהבחירות כמנהיג הבלתי מעורער של הימין הרדיקלי, גם אם מחנה נתניהו כולו ימצא את עצמו באופוזיציה. במילים אחרות, ייתכן שמבחינתו הבחירות האלה כבר אינן בעיקר מאבק על השלטון היום, אלא מאבק על העמדה שממנה ניתן יהיה לרשת אותו מחר.

שאיפה כזאת הייתה נשמעת מופרכת לחלוטין רק לפני כמה שנים. ב-2019 בן גביר כלל לא עבר את אחוז החסימה, ובמשך שנים הוא התקיים בשולי הפוליטיקה הישראלית, במקום שבו אפילו נתניהו התייחס אליו כמבוכה פוליטית. ב- 2022 השתנתה המפה הפוליטית מן היסוד: בן גביר הפך לאחת הדמויות הבולטות בימין הישראלי, והשאלה כבר אינה אם הוא שייך לזרם המרכזי של הפוליטיקה אלא אם יום אחד הוא עשוי להנהיג אותו.

יש תרחיש שבו האפשרות הזאת הופכת לסבירה למדי. נניח שהליכוד נכנס לאופוזיציה עם 19 מנדטים ובן גביר יוצא מהבחירות עם 13. לפתע המרחק הפוליטי בין שתי המפלגות נראה קטן למדי, במיוחד כאשר זהותו של הליכוד נקשרה באופן כמעט מוחלט לנתניהו. לבן גביר תהיה סיעה פרלמנטרית משמעותית, בסיס אידיאולוגי חדור מוטיבציה, נוכחות ציבורית עצומה, ובעיקר טענה משכנעת מבחינת בוחרי הימין שהוא מייצג את העתיד, בעוד הליכוד מייצג את העבר המותש.

ההנחה שהליכוד חייב להישאר לנצח המפלגה הדומיננטית של הימין הישראלי נשענת בעיקר על הרגל. ההיסטוריה הפוליטית אינה מספקת בסיס רב לרעיון שלמפלגות גדולות יש בעלות נצחית על מחנה אידיאולוגי, ובכל רחבי העולם הדמוקרטי המפלגות הממוסדות של המרכז-ימין והמרכז-שמאל מאבדות את המונופול שלהן על קהלי הבוחרים המסורתיים שלהן. בצרפת קרסו המבנים הישנים של הרפובליקנים והסוציאליסטים, בגרמניה מתמודדים הנוצרים הדמוקרטים (הימין הקלאסי)  עם אתגר אדיר מצד ה-AFD (בעלת השורשים הניאו-נאצים) - ובבריטניה ניצבים השמרנים מול האפשרות ש- Reform הקיצונית תהפוך בסופו של דבר לכלי הפוליטי המרכזי של הימין. מפלגות שורדות כל עוד הן ממשיכות לייצג משהו שבוחריהן רוצים; ברגע שהקשר בין המוסד לבין ציבור הבוחרים נחלש, עשרות שנים של הון פוליטי יכולות להיעלם במהירות מדהימה.

וזה מעלה את השאלה מה בדיוק יישאר מהליכוד ביום שאחרי נתניהו. המנגנון אולי יישאר, יחד עם יותר מ-100 אלף חברי המפלגה והמורשת המוסדית העצומה שלה, אבל קשה יותר ויותר להפריד בין הזהות האידיאולוגית של הליכוד לבין עידן נתניהו עצמו. אפשר להציג את מספר החברים הגדול כהוכחה לקיומה של תנועה דמוקרטית אדירה, אך התרבות הפנימית של המפלגה מזכירה יותר ויותר מכונה פוליטית שמטרתה המרכזית היא שימור השלטון. בשלושת העשורים האחרונים עזבו אותה רוב הדמויות המוכשרות והעצמאיות שלה — ציפי לבני, דן מרידור, רוני מילוא, אריאל שרון, אהוד אולמרט, בני בגין, כעת יולי אדלשטיין וגלעד ארדן — רשימה יוצאת דופן שעצם קיומה מספר משהו על השינוי שעברה התנועה.

הברית של נתניהו עם המפלגות החרדיות אולי למותג הליכוד נזק עמוק אף יותר – הרבה מעבר לקהלים שתמיד תיעבו את המפלגה שהביא להיפר-איפלציה, מבול התנחלויות, מלחמת לבנון, ועוד שלל אסונות.

במשך שנים יכול היה הליכוד להציג את עצמו כבית הטבעי של הימין החילוני והמסורתי, תנועה לאומית שבוחריה עשויים להחזיק בזהות יהודית חזקה אך עדיין מצפים שהנטל הבסיסי של האזרחות יתחלק בין כולם. התלות הטוטאלית בחרדים וההיענות ההולכת וגוברת לדרישותיהם, ובראש ובראשונה בסוגיית השירות הצבאי, שינתה את המשוואה הזאת. מפלגה שמבקשת מישראלים שאינם חרדים ומילדיהם לשאת בנטל המלחמה ההולך ונעשה כבד ומקומם יותר, ובמקביל מגינה על פטור הולך ומתרחב לאוכלוסייה חרדית שגדלה במהירות, אמורה לשלם על כך מחיר פוליטי ברור — במיוחד לאחר הטראומה של 7 באוקטובר והמלחמות שבאו בעקבותיו.

האירוניה היא שבן גביר מייצג גרסה קיצונית אף יותר של הפוליטיקה הדתית-לאומית שהרחיקה חלק מבוחריו המסורתיים של הליכוד, אך דווקא הקיצוניות הזאת עשויה לחזק את תביעתו להנהגת הימין בעתיד.

ההיענות של הליכוד לדרישות החרדים יכולה להיתפס כפוליטיקה עסקנית — הסדר שנועד בראש ובראשונה להשאיר את נתניהו בשלטון. אצל בן גביר, לעומת זאת, הדת הקיצונית אותנטית יותר. הוא מציע תפיסת עולם קוהרנטית שבה לאומנות יהודית, סמכות דתית, מקסימליזם טריטוריאלי וצמצום כוחם של המוסדות והבלמים של הדמוקרטיה הליברלית משתלבים זה בזה. מה שהליכוד אימץ בהדרגה ולעיתים מטעמי הישרדות פוליטית, בן גביר מציע כחבילה אידיאולוגית שלמה, ובמובן הזה הוא מציע את המוצר בצורתו הטהורה ביותר.

שימו לב לשאלת הפלסטינים. הימין רוצה את הגדה המערבית, אבל בגדה המערבית חיים מיליוני פלסטינים, וריבונות ישראלית קבועה על השטח מחייבת בסופו של דבר תשובה לשאלה מה יהיה מעמדם הפוליטי. מדינה יהודית ששולטת ללא הגבלת זמן במיליוני פלסטינים מקבלת בהכרח אופי דו-לאומי הולך וגובר, בעוד שהענקת זכויות פוליטיות שוות לאותם פלסטינים תחסל את "המדינה היהודית".

לימין אין תשובה של ממש לדילמה הזאת, דבר שלעתים גורם לו להיראות מטופש או פשוט כמי שמתכחש למציאות — ואז להתלונן על ההתנשאות של השמאל. לימין הקיצוני, לעומת זאת, דווקא יש תשובה: הכנעת הפלסטינים ובסופו של דבר גירושם. זו תשובה בלתי מוסרית, הכרוכה בהשלכות אסטרטגיות עצומות, והיא מעולם לא הייתה עמדת הרוב המובהק בחברה הישראלית; אבל יש לה יתרון פוליטי אחד והוא הבהירות. חלק מכוחו של בן גביר נובע בדיוק מכך שהוא מוכן לומר בקול את מה שחלק גדול מהימין מעדיף להשאיר עמום.

גם המגמה הדמוגרפית בישראל מעניקה לפוליטיקה הזאת מקור כוח נוסף. המגזרים החילוניים מתאפיינים בשיעורי ילודה נמוכים יחסית, בעוד שהמגזרים הדתיים והחרדיים מקימים משפחות גדולות בהרבה. המשמעות היא שבכל דור גדל מעט המרכיב הדתי באלקטורט הישראלי, ולכן הימין הישראלי נעשה דתי יותר פשוט עם חלוף הזמן. להתפתחות הזאת יש השלכות פוליטיות ניכרות, והיא גם מסבירה במידה מסוימת כיצד הימין נותר כוח כה משמעותי למרות זרם מתמשך של מצביעים ומנהיגים שעברו למחנה הליברלי. הימין הופך בהדרגה למחנה הדת.

במשך עשרות שנים הצליח הליכוד לשמש בית פוליטי רחב מספיק ללאומנים חילונים, למסורתיים, לדתיים ולשמרנים שרצו מדינה יהודית חזקה אך עדיין ביקשו לשמור על קשר מסוים למוסדות ולנורמות של הדמוקרטיה הליברלית. ככל שהימין נעשה דתי יותר ורדיקלי יותר מבחינה תרבותית, הקואליציה הזאת נעשית קשה יותר לתחזוקה, ובתוך המציאות הזאת בן גביר נראה פחות ופחות כמו סטייה מהימין הישראלי ויותר ויותר כמו הביטוי הטבעי של הימין החדש.

זו הסיבה שסירובו להתאחד עם סמוטריץ' ראוי להיבחן כמשהו משמעותי הרבה יותר מעוד סיבוב של אגו ויריבות אישית בימין. ייתכן שהוא משקף חישוב קר שלפיו עידן נתניהו מתקרב לסיומו, הימין צפוי לבלות את המחזור האלקטורלי הבא באופוזיציה, ולכן הפרס האמיתי כבר אינו רק השאלה מי ייכנס לממשלה הבאה, אלא מי יירש את הימין.

בן גביר — אדם שהורשע כמה פעמים בעבירות הקשורות לתמיכה בטרור, ושבשנות ה-90 איים כי "נגיע" לרבין זמן קצר לפני שזה נרצח — אולי כלל אינו טועה בחישוביו. ואם כך הדבר, כדאי להבין בבהירות מה המשמעות של האפשרות הזאת. לאסון שכזה יש להגיע בעיניים פקוחות.