למרות חשיבותו הלאומית והראשונה במעלה של התפקיד, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מדאיגה: פחות ופחות אנשי חינוך מצוינים ואיכותיים בוחרים לקחת על עצמם את מושכות הניהול. הסיבה לכך אינה חוסר בחזון או ערכיות, אלא הפער המתסכל והבלתי נסבל בין העומס והאחריות הבלתי מוגבלת לבין הסמכות הניהולית מצומצמת. המנהלים בשטח נדרשים לנווט בתוך מערכת לוחצת, להתמודד עם שרשרת משברים רצופים, לספוג את השפעותיהם של שינויים רגולטוריים כבדי משקל כמו תיקון 11 לחוק חינוך מיוחד, ולהנהיג תחת מציאות שוחקת של פגיעה מתמשכת במוגנותם האישית והמקצועית.
זאת ועוד, המחסור ההולך וגובר במורים, בשילוב הקיצוצים התקציביים הנחתכים במערכת, אינו נשאר כנתון יבש בדוחות סטטיסטיים - הוא מתורגם מדי בוקר להחלטות כואבות ולפשרות בלתי פוסקות על שולחנם של המנהלים והמנהלות. בשטח, המחסור בכוח אדם מאלץ מנהלים להטיל על מחנך או מחנכת ניהול וחינוך של שתי כיתות במקביל, להוביל לוויתורים כואבים על הוראת מקצועות לימוד ותכניות העשרה בשל היעדר מורים מקצועיים, והגרוע מכל – להתפשר על איכות ההוראה עצמה באמצעות הכנסת כוח אדם לא מיומן והסתמכות מתמדת על מילוי מקום זמני.
אל האילוצים הללו מצטרפות המכות התקציביות למשל: מספיק שתלמיד אחד או תלמידה אחת יעזבו רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, כדי שהתקן יקוצץ והמנהל ייאלץ לסגור כיתה, להרכיב את הכיתות מחדש ברגע האחרון ולפתוח חזית מורכבת מול הורים וצוות או הסכמים מחודשים עם האוצר על ביצוע שעות שהייה (אחרי סגירת מערכות על פי הנחיות המשרד) מצמצמים בפועל את זמן המפגש הישיר והחיוני בין מורה לתלמיד, ומייצרים עומס מנהלי נוסף. בתוך כל אלה, המנהלים נותרו כ"בלם הזעזועים" היחיד של המערכת. כל החלטה שנכפית מגיעה אל פתחם, חושפת אותם מחדש ללחצים כבדים ולתביעות ובעיקר פוגעת בתלמידים.
התרעות פיקוד העורף