החוויה הראשונה הייתה בערב פתיחת השנה בבית הספר היסודי שבו למדו ילדיי. התיישבנו בכיתה, רובנו הורים חדשים, ואלה הדברים שנאמרו לנו בצורה חד משמעית: "הילדים שלכם הם התלמידים שלנו - לא אתם. לכן, שיעורי הבית שאנחנו נותנים להם, הם שלהם, לא שלכם. אנחנו מבקשים מכם רק לוודא שהם מכינים שיעורים. לא להכין עבורם ולא לעזור להם".
ההסבר היה חשוב אפילו יותר: שיעורי הבית הם חזרה על מה שנלמד בכיתה. הם מאפשרים לנו, המורים, לדעת אם הילדים הבינו את מה שלימדנו. אם הם מתקשים, ייתכן שלא הסברנו היטב. אם אתם תעשו את שיעורי הבית במקומם, לא נדע שהילדים לא הבינו. זה היה כל כך פשוט וכל כך חכם.
כמה שנים מאוחר יותר ילדיי בחרו ללמוד במכללה שבה היה נהוג קוד כבוד שעליו חותמים הסטודנטים: התחייבות שלא לשקר בענייני הלימודים, לא לרמות ולא לגנוב - וגם לא להתעלם מהתנהגות כזאת אצל אחרים. על פי האמון הזה, המכללה מאפשרת לסטודנטים להיבחן ללא השגחה - בכיתה, בחדריהם או בספרייה. אבל מי שמפר את האמון נדרש לתת דין וחשבון בפני "מועצת הכבוד", שמורכבת מסטודנטים. כי ההתחייבות אינה רק כלפי המרצה או הנהלת המכללה, היא גם כלפי הקהילה.
לא בכל מוסד לימודים יש קוד כבוד, ואני הייתי גאה בילדיי על שבחרו במוסד כזה. אולי רצוי להנהיג קוד כבוד בבתי הספר התיכוניים בישראל. ואולי רצוי גם להגדיר מחדש גם את הגבולות שבין ההורים לבית הספר. בוועד ההורים שבו הייתי חברה התפקיד היה לתמוך בבית הספר, לא לנהל אותו ולא לנהל את המורים. הוועד ארגן פעילות בבית הספר לאחר שעות הלימודים: חוג להכנת שיעורי בית, חוג שחמט, חוג מדעים. ההורים התנדבו להשגיח, בית הספר סיפק את הכיתות, העלות הייתה רק התשלום לאיש המקצוע ששכרנו.
צריך לחזור ולתת למורים ללמד, ולילדים ללמוד, וגם לטעות. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים אחראיים, צריך לאפשר להם לפתח את שריר האחריות.
התרעות פיקוד העורף