אני זוכר היטב את היום הראשון בכיתה א'. גרנו במקום חדש ומלבב בתל אביב. בית ספר עדיין לא היה לנו, לכן למדנו בדירה קטנה. נכנסתי לראשונה לכיתה, ואני רואה שעל הלוח כתוב "שנה טובה" ולא "שלום כיתה א'". חיכיתי לראות "שלום כיתה א'" - כך תיארו זאת בכל סיפורי הילדים, כך אמרו לי שיהיה. באותו רגע איבדתי קצת את האמון במין האנושי.
למדנו לכתוב, למדנו לקרוא. המורה משכה באוזניים, אבל זה היה מקובל. מדובר ב־1951, תשי"א, היום לפני 75 שנים. אין לי טענות בכלל, כי עשו עימדי חסד ולימדו אותי את הדבר החשוב ביותר: לכתוב ולקרוא. מכאן אפשר להמשיך ללמוד הכל לבד. אז מה אם חלק מהמורים שלי וחלק מהקוראים שלי אוחזים עכשיו את הראש בידיים ושואלים: למה, למה לימדנו את הבן אדם הזה לכתוב?
כשהגיעה כיתה ג' נפתח בית הספר שבנו לנו, בר כוכבא שמו. שם למדתי עד סוף כיתה ח'. אומרים שבבית הספר יש אלימות, עלבונות, השפלות. אצלנו זה לא היה. רק ילדים טובים, באמת ילדים טובים. עם חלק מהם אני בקשר עד היום. לקראת סוף כיתה ט' עברה המשפחה שלי (אמי, אחי ואני) לקיבוץ נצר סרני. גם שם הייתי בכיתה של ילדים נהדרים, ולמדנו בבית ספר מופלא ביופיו, במבנה שבנו גרמנים שגורשו מהארץ. אני בקשר עם ילדי הכיתה הזאת עד היום.
בחזרה לכיתה א'. אז קיבלנו מחברות, בעצם, מחברת שנגזרה לשניים, לרוחב. היינו צריכים לכתוב בעיפרון. רק בכיתה ג' אמרו לנו להביא עט. הכוונה של המורים שלי הייתה שנביא עט נובע. אבל בעולם היה אז חידוש - העט הכדורי - ובביתי כבר היה עט כזה, אז שמו לי בקלמר העץ עט כדורי. המורה הסתכלה על העט ואמרה בעדינות: "מה זה? נכון, זה עט, אבל לא התכוונו לזה. תביא עט נובע". למחרת הבאתי עט נובע, מתוצרת "כתב", אלה העטים שייצרו אז בארץ. למדנו לכתוב בעט נובע, שזה יותר קשה מלכתוב בעט כדורי ובוודאי בטאבלט.
"יא, הראפ הזה מוקדש למורים של הבצפר / שלפעמים נורא קשים ולפעמים הם די בסדר / אנחנו הילדים של האלפיים עשרים ושש / עוד שנייה חוזרים לסקול ובאנו לבקש / שלא תבואו לנו רע גם אם אנחנו מאחרים / שעות מול המראה רק לא לבוא מכוערים / ואם היה מבחן וכתבנו רק את השם כי לא ידענו / תפרגנו לנו ציון טוב רק על זה שהשתדלנו.
"אם הווירד של הכיתה ביקש לשירותים דחוף / ותגלו שהוא שיקר לכם, תדעו - הוא לא חצוף / הוא רק היה חייב שנייה לנשום, להירגע / או לדבר עם החבר שלו שנפרד מחברה / הצלצול הוא בשבילכם והעיניים שלכם בגב / אבל תקשיבו, אנחנו צריכים את ההפסקה עכשיו / שרדנו גם קורונה, גם ממ"דים כאן בישראל / אל תצפו שגם נשרוד את המשרד של המנהל / יא".
עד כאן הראפ. בבית הספר היום אכן לומדים תלמידים ששרדו קורונה, ממ"דים ומקלטים, פינויים וגם גרוע מכך, כאן בישראל. גלי, כותבת השיר, היא חלק מדור תלמידים שמתוך שמונה שנים בבית הספר, שש שנים היו להם שנים מרוסקות. מהם הזיכרונות שלי מול הזיכרונות של הילדים הקשוחים האלה, במיוחד כשהם מנוסחים בכישרון כזה?
התרעות פיקוד העורף