עדה יונת והידע שהפך לנחלת האנושות | עו"ד אריאל דובינסקי

יונת, כלת פרס ישראל לשנת 2002 וכלת פרס נובל לכימיה לשנת 2009, הקדישה עשרות שנים לפענוח מבנהו ופעולתו של הריבוזום, המכונה הזעירה המצויה בכל תא חי ואחראית לייצור החלבונים.

במשך שנים נחשבה המשימה לכמעט בלתי אפשרית. מעבדות מובילות בעולם ניסו לגבש ריבוזומים באופן שיאפשר לבחון את המבנה שלהם, ונכשלו. רבים בקהילה המדעית סברו שמדובר במאמץ חסר סיכוי. יונת התעקשה להמשיך.

סיפורה אינו רק סיפור על הישג מדעי יוצא דופן. זהו גם סיפור על האופן שבו רעיון מופשט, שנולד מסקרנות ומרצון להבין את פעולתו של הטבע, עשוי להפוך ברבות השנים לתשתית לפיתוח תרופות ולהצלת חיים.

יונת לא המציאה את הריבוזום, כמובן. היא גם לא המציאה את חוקי הטבע שאותם חשפה. זהו הבדל יסודי בדיני הקניין הרוחני. תגלית מדעית, חשובה ככל שתהיה, אינה הופכת את המגלה לבעלים של הטבע. אי אפשר לקבל בלעדיות על מולקולה רק משום שהיינו הראשונים להבין כיצד היא פועלת.

אלא שבין גילוי חוק טבע לבין הפיכתו לכלי מעשי מצוי לעיתים עולם שלם של יצירתיות אנושית. יונת וצוותי המחקר שעבדו עמה פיתחו דרכים לגדל גבישים של יחידות ריבוזומליות, לפענח את המבנה התלת ממדי שלהן ולהשתמש במידע הזה כדי להבין כיצד אנטיביוטיקות נקשרות לריבוזום, כיצד הן משבשות את פעילותו וכיצד חיידקים מפתחים כלפיהן עמידות.

בחלק מן הפיתוחים האלה נרשמה יונת כממציאה בפטנטים שהוגשו באמצעות "ידע", זרוע מסחור הטכנולוגיות של מכון ויצמן. אחד מהם עוסק במבנה הגבישי של היחידה הגדולה בריבוזום של החיידק סטפילוקוקוס זהוב ובאפשרות להשתמש במבנה שנחשף לצורך תכנון תרופות ממוקדות.

נוסח הפטנט מתאר שימוש בקואורדינטות האטומיות של המבנה כדי: “design de novo ligands with high specificity thereto” כלומר, לתכנן תרכובות חדשות בעלות יכולת היקשרות ממוקדת לאותו מבנה.

מאחורי המשפט הטכני והיבש הזה מסתתר סיפור גדול בהרבה. פענוח של מבנה הקיים בטבע הפך לתשתית שמאפשרת לאדם לתכנן מולקולות חדשות ולנסות לפתח באמצעותן תרופות יעילות ומדויקות יותר.

כאן עובר קו הגבול המעניין של דיני הפטנטים. יונת לא קיבלה בעלות על הריבוזום או על חוקי הטבע. ההגנה ניתנה על היישום האנושי, על המבנה הגבישי שהופק, על שיטות העבודה ועל האפשרות להשתמש במידע שנחשף כדי לתכנן תרכובות רפואיות. הטבע נשאר ברשות הכלל. ההמצאה הייתה הדרך להפוך את סודותיו לכלי מעשי.

פטנט אינו פרס על חוכמה ואינו אות הוקרה על גילוי. הוא מעין עסקה בין הממציא לבין הציבור. הממציא חושף את ההמצאה ומלמד את העולם כיצד לבצע אותה, ובתמורה מקבל זכות בלעדית המוגבלת בזמן. בתום התקופה הידע נותר בידי הציבור.

מטרתה של השיטה אינה לכלוא את המדע, אלא לעודד את הפיכתו של ידע למוצר, לתרופה או לטכנולוגיה שימושית. ללא הגנה מתאימה, חברות וגופי מחקר עלולים להימנע מההשקעות האדירות הנדרשות כדי לקחת תגלית מן המעבדה, לבחון אותה, לפתח אותה ולהביא אותה לבסוף אל החולה.

עם זאת, סיפורה של יונת מזכיר גם את הסכנה שבהתבוננות על המדע רק דרך המשקפיים של רווח, מסחור ופטנטים. לא כל מחקר צריך להתחיל בתוכנית עסקית, בהבטחה להקמת חברת הזנק או בהערכה של שווי השוק העתידי.

יונת יצאה למסע מתוך סקרנות מדעית ומתוך רצון להבין את אחד המנגנונים הבסיסיים ביותר של החיים. כאשר החלה בעבודתה, איש לא יכול היה לדעת לאן תוביל. רק לאחר שנים ארוכות של מחקר, כישלונות והתמדה התבררו מלוא ההשלכות הרפואיות והיישומיות של הפענוח.

בעידן שבו חוקרים ומוסדות אקדמיים נמדדים לעיתים במספר הפטנטים שרשמו, בחברות שהקימו ובהשקעות שגייסו, מורשתה של יונת מזכירה כי לפני הקניין הרוחני צריך להיות קניין של הרוח. נדרשים סקרנות, העזה, התמדה ונכונות לשאול שאלה שאחרים כבר התייאשו מלנסות להשיב עליה.

דיני הקניין הרוחני ממלאים תפקיד חשוב בהעברת ידע מן המעבדה אל העולם הממשי. אבל הם מגיעים בשלב השני. בשלב הראשון נמצא האדם שמוכן להתבונן במקום שבו כולם כבר הסתכלו, ולראות דבר שאיש לפניו לא הצליח לראות.

הפטנטים שנולדו ממחקריה של עדה יונת חשובים. התרופות והיישומים שעוד עשויים לצמוח ממנו חשובים לא פחות. אבל מורשתה הגדולה ביותר אינה זכות בלעדית הרשומה במאגר כלשהו. היא הידע שהותירה אחריה, ידע שכבר הפך לחלק מן הנחלה המשותפת של האנושות.

יהי זכרה ברוך.