הסירוב הוא הסימפטום, ה"מחלה" היא המתח המתמיד בין מה שמוגדר על ידי חלק מהרבנים הלכה ובין דרישות מבצעיות. בין הרצון והצורך לשלב נשים בצבא, ובין התרגום הרבני בדמות חובת ההפרדה. כל עוד המתח הזה לא נפתר הוא ימשיך להתפרץ. פקודת השירות המשותף הפכה לשדה קרב כשהיא מפורשת אחרת על ידי כל צד. מיעוט מהחיילים הדתיים וחלק מרבניהם רואים בה התחייבות להפרדה מגדרית מוחלטת. מפקדים רואים בפקודה מסגרת שבה עיקרון מחייב וממד של גמישות מבצעית. פוליטיקאים רואים בה מגדירת זהות אידיאולוגית.
כך נוצר מצב שבו כל אירוע הופך למאבק כוחות: מי קובע בצה"ל, המפקד או הרב? מי קובע את גבולות השילוב, הצבא או הפוליטיקה? ומי קובע את זהות הצבא, המדינה או ההלכה? אירוע גבעתי חשף גם שבר בין רבנים חיצוניים ובין רבני צה"ל. רב החטיבה אישר את העלייה לנמ"ר, אך רבנים חיצוניים הורו לחיילים לסרב. חייל מוצא עצמו בין שתי סמכויות מתחרות, ובחירתו אינה רק הלכתית, היא גם זהותית. צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו מצב שבו סמכות חיצונית גוברת על סמכות צבאית, אבל צה"ל גם אינו יכול להתעלם מהעובדה שחלק מהחיילים קשורים לקהילות ולרבנים שמעצבים את עולמם.
ובתוך כל הסיפור הזה נמצאת פרמדיקית אחת, שהפכה לזירת מאבק בעל כורחה. השיח אינו מתרכז במקצועיותה ובמצוינותה, אלא בעצם קיומה ונוכחותה כאישה. שילוב נשים בצה"ל הוא גם סוגיה מגדרית־זהותית. אצל חלק קטן מהדתיים שירות נשים נתפס כאיום על אורח החיים. בקרב אחרים בחברה, ביניהם רוב הדתיים הממלכתיים, שילוב נשים בצבא נתפס כנכון ערכית ומוסרית וכהכרח מבצעי. כששתי תפיסות הזהות מתנגשות, ועוד בשיא מערכת בחירות רגישה, האירוע מתעצם.
פוליטיקאים מהימין הדתי ראו במסרבים גיבורים שנלחמו על אמונתם. פוליטיקאים אחרים, בהם דתיים, ראו בהתנהגות זו סכנה למשמעת בצבא. זהו סיפור על החברה הישראלית. בצה"ל, כחלק מהחברה הישראלית, מועצמות השאלות שעדיין לא פתרנו: על דת־מדינה, מגדר, סמכות וזהות. הבעיה תחזור: באירוע אחר, ביחידה אחרת, עם חיילים אחרים, ועם אותה תחושת דה ז'ה וו. הפתרון לא יהיה טמון רק בענישה, וגם לא בהצהרות פוליטיות, אלא בעבודה מתמדת על פקודת השירות המשותף, בקביעת גבולות ברורים בין סמכות רבנית לסמכות פיקודית, ובהכרה בכך ששילוב נשים בצה"ל הוא עובדה.
התרעות פיקוד העורף