זהו תיאור פסטורלי שהוא כהקדמה לסיפור מוראות הימים הנוראים שנפלו על פולין והעולם עם פלישת צבא גרמניה הנאצית ל"ארץ המעבר" הזאת ב-1 בספטמבר לפני 87 שנה. מלחמת העולם השנייה החלה, וראשיתה על גבה של פולין. ולא רק מלחמת עולם החלה, אלא גם שואת העם היהודי על אדמת אירופה.
נבואת אברהם שפירא
"אקח אתכם עכשיו גם לווסטרפלאטה", אמר לנו בגדנסק המדריך הפולני, דובר העברית, והסביר לנו את המשמעות ההיסטורית של האתר - מוצב צבא פולני על חצי האי ממזרח לדנציג, שבו החלה מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939. השכם בבוקר אותו יום, בשעה 4:45, פתחה ספינת הקרב הגרמנית "שלזוויג הולשטיין" בירי תותחים לעבר וסטרפלאטה. מאות חיילים נאצים פלשו אל המוצב, אולם נלכדו במכשולים ובגדרות התיל.
200 החיילים הפולנים הסבו להם עשרות אבידות. ההתקפה נכשלה, אך בימים הבאים הוגבר הלחץ עד שהפולנים, שניהלו קרבות גבורה, נאלצו להיכנע כעבור שבוע. היום זהו אתר זיכרון מרשים לגבורה הפולנית ההיא. בביקורנו שרר בו שקט מוחלט. בזמן המועט שעמד לרשותנו יכולנו להתרשם מההוד וההדר של המקום.
כשסיפר אבא בבית המשפחה כי "אברהם שפירא אמר כי המלחמה תפרוץ באוגוסט או בספטמבר, אנשי הבית צחקו על כך שאני מבטל זמני בשיחות עם איזה אברהם שפירא". המאורעות, הוא המשיך, הוכיחו שצדק איש העם. כשנפלה הפצצה הראשונה בערב שבת קודש, ראש חודש ספטמבר, "נזכר כותב הטורים האלה בנבואת 'איזה אברהם שפירא'".
ואז כתב אב"ג דברים שאינם פחות ממדהימים: "המלחמה פרצה לפתע פתאום. בקיץ 1939 הוסיפו הפולנים להתעסק בשנאה ליהודים, כמימים ימימה. תמיד יותר קל להמציא אויב פנימי, מלאכותי, מאשר לראות את פני הסכנה החיצונית, הממשית". ומנגד: "בקיץ 1939 הוסיפו העסקנים היהודים להתעסק במלאכת הפירוד הלאומי, מפני שיותר קל ללבות את השנאה בין יהודי ליהודי, מאשר להתאחד על מנת לעמוד בפרץ, כנגד שנאת עולם לנו". האין זה נשמע מוכר במחוזותינו כאן, במדינתנו, באלה הימים?
את הפרק הראשון בסדרת מאמריו על אותם ימים בפולין חתם כותבם במילים אלה: "בשעה תשע בבוקר, ב-א' בספטמבר 1939, ביום השישי לפרשת 'תבוא', טרם חולקו עיתוני ורשה לקוראיהם אשר באוטבוצק. בשעה שבע בבוקר יכול היה כל אחד לשמוע את ידיעות הבוקר המרגיעות של הרדיו הפולני. היטלר ומתנגדיו נכנסו למשא ומתן דיפלומטי ממושך. מידיעות אלה היה ברור כי היטלר מפחד ממלחמה, וכל שאיפתו היא לצאת מ'העסק הביש' של דנציג בצורה הולמת לפיהרר הגרמני. אבל הרדיו הפולני הכזיב את התקוות. זה הוברר כעבור שעתיים". ובכן, גם היטלר הודה שהמתקפה בווסטרפלאטה הייתה "עסק ביש".
תחת הפצצות
התינוק יעקב אחימאיר הוא גיבור הפרק השני בסדרת המאמרים על עשרת הימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה בפולין: "התינוק בן שלושה עשר החודשים רק גמר את פת השחרית השנייה שלו והושכב במיטתו. האב, לאחר ששבע נחת מתינוקו, השקיע עצמו בהרהורי תקווה על אפשרות דחיית המלחמה עד לאחר החורף. לשווא השכיבה האם החרדה את תינוקה. לפתע פתאום הופרעה שנת התינוק בשל הרעם האיום והנורא של פצצות. מצד ימין של הבית נשמע 'בום' איום ונורא. המוח כבר הבין כי אומנם קרה משהו איום, אבל המחשבה זחלה בעצלתיים וטרם הספיקה לפרש את האיום והנורא. האם התעוררה ראשונה. קפצה מיד וזעקה בפיה: 'הילד!'. זאת זעקת בראשית של האם הנצחית".
קריאת האם, העיד הכותב על עצמו, "מחקה ממוח האב את כל הרהוריו על פרספקטיבות של מלחמה ושלום. חסל סדר הרהורים - הגיעה פרשת המעשים. האב קופץ לחדר התינוק, תופס את הילד בזרועו שלא בעדינות. הילד מתמסר בכל גופו לאב, והאב ממהר בריצה מחדר לחדר אל המדרגות המובילות מטה-מטה למרתף. עוד המשפחה על המדרגות בדרכה המרתפה, והנה עוד 'בום!', עוד נפילת פצצה. הפעם נפלה הפצצה משמאל לבית.
הבית היה אחד הבתים הטובים ביותר אשר באוטבוצק. היה בנוי מבטון ומרתף לו. האדם רגיל לבנות ביתו לצורכי שלום, וראשית דאגתו לנוחיות ולמים חמים, והוא מסיח דעתו מן הצורך לסיגול הבית לפורענויות. אכן, הבית המדובר בזה, היה בו משהו מצורכי המלחמה. וראשית כל, היה בו מרתף. בוני הבית דאגו למרתף חמש עשרה שנה לפני האסון".
פרק הזיכרונות הקשים מספר לפרטי פרטים על עוד ועוד פצצות שנפלו, על אם וילדה שנהרגו בהרעשה האווירית. "כעבור חצי שעה היה ברור לחלוטין, החלה מלחמה... האווירון הגרמני טס נמוך, כי מי יפריע לו באוטבוצק, המלאה שחפים, חולי לב, אדמו"רים, חסידים ונשים?... החלה מלחמת העולם השנייה. הוי פרות הבשן אשר בוורשה!".
קשה הייתה מחשבת ההתנתקות מהוריה של סוניה. הלהישאר עימם או לברוח בעזרת הדרכונים הארצישראלים? זו הייתה הדילמה שהתרוצצה בראשו של אבא, וההחלטה הגורלית נפלה. "אין לתאר את פרידת הנידון למוות מאמו, אשתו וילדיו. הנידונים לא היו אנו הנוסעים, אלא הם הנשארים".
ב-2011 הגענו רעייתי ואני גם לאוטבוצק. עמדנו לצד מסילת הברזל שממנה הובילה רכבת המוות ב-19 באוגוסט 1942 את יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה, וביניהם גם את סבא ליאון הי"ד. היינו ליד הבית שבו נורתה למוות סבתא מנוחה הי"ד בידי הקלגסים הנאצים. לא זכיתי להכירם.
בוורשה עלו האב, האם ותינוקם על הרכבת שיצאה בדרכה לרומניה: "למרות הנבואה של גדולי ישראל כי המלחמה לא תפרוץ, הצטיידת לפני שבועיים בוויזת מעבר רומנית, וכיוון שחששת לדרך הים, במקרה של מלחמה, הוספת והצטיידת בוויזת מעבר טורקית, שתאפשר לך לחזור ארצה לא דרך הים אלא דרך היבשה".
הילד יעקב, היום הוא בן 88. הוריו-מציליו זכו לחיות עד יומם האחרון בארץ ישראל, והוא עצמו בעל משפחה משלו, עם ילדים ונכדים, בעל שם בתחום התקשורת. במדינתנו העצמאית, שבה נמשכות מלחמות היהודים, טילים נופלים עליה, אין בית חדש שאין בו מרתף. היום קוראים לזה ממ"ד.
התרעות פיקוד העורף