עבאס תכנן את המהלך בקפידה - במאמרים, בראיונות בתקשורת ובהופעות בכנסים שונים - ולא מן הנמנע שגם סגלוביץ’ מילא בכך תפקיד מבעוד מועד. ייתכן שהוא פשוט חשש שמקומו ברשימת "ביחד" לכנסת הבאה איננו מובטח ולכן חיפש אכסניה אחרת. ייתכן גם שהוא באמת ובתמים רואה במהלכו צעד לקירוב לבבות בין העמים, לפתרון בעיות בוערות כמו הפשיעה בחברה הערבית ואולי אף לקידום השלום עם העולם הערבי.
השאלה שמחייבת תשובה עתה היא אם סגלוביץ’ השתכנע שמפלגתו של עבאס ניתקה כל קשר רעיוני וארגוני עם תנועת האחים המוסלמים, שחרטה על דגלה את המטרה של השמדת ישראל? האם עמד על כך שהמפלגה תכיר בישראל כמדינה יהודית - לא כ"מציאות כפויה" כפי שמנהיגה הצהיר, אלא כמציאות נצחית שמוצדקת על ידי ההיסטוריה, כפי שנאמר במגילת העצמאות וכפי שהוכרה בידי משפחת העמים?
מה עמדת המפלגה ומנהיגה בעניין ה"נכבה" וזכות השיבה של הפליטים הערבים לשטחה של מדינת ישראל, שזו אחת הסיסמאות הראשיות של התנועה הפלסטינית? אגב, הזיקה של רע"ם לאחים המוסלמים היא גם מכשול בניסיונות להרחיב את מעגל הקשרים של ישראל עם מדינות ערביות שמנהיגיהן רואים בארגון זה איום על שלטונם, ומאידך, היא צ’ופר לטורקיה, שמנהיגה הנוכחי קשור לארגון.
התבטאויותיו ועמדותיו, המפורשות והמובלעות, של עבאס מעלות שאלה יסודית: האם הוא רואה עצמו ישראלי או פלסטיני? ישראל, במגילת העצמאות, הבטיחה לכל תושביה חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות - אך לא זהות לאומית נפרדת. מעוררת מחשבה גם עמדתו של עבאס, שלפיה "המדינה הפלסטינית כבר קיימת", בלי לציין את מיקומה המדויק ואת גבולותיה.
והאם בעיניו "זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית", זכות "ידועה ומוכרת", חלה גם על אזרחי ישראל הערבים? סגלוביץ’ אומנם לא חצה את הקווים, אך נראה שהתעלם מההשלכות הבעייתיות של החלטתו.
התרעות פיקוד העורף