המזרח התיכון משנה צורה. מי שעדיין מסתכל על האזור דרך המשוואה הישנה של מדינה מול מדינה, מפספס את אחד השינויים האסטרטגיים החשובים ביותר המתרחשים סביבנו. המזרח התיכון הופך בהדרגה לאזור של צירים, גושים ובריתות אינטרסים. מדינות מבינות שהעוצמה שלהן אינה נמדדת רק בכמות המטוסים, הטנקים או הטילים שברשותן. היא נמדדת גם במספר המדינות שזקוקות להן, משתפות איתן פעולה ותלויות בהן בתחומי הביטחון, האנרגיה, הכלכלה והטכנולוגיה.
וזה בדיוק המשחק שבו ישראל חייבת להתחיל לשחק. לא מחר. עכשיו.
"מגן אכילס" הוא הרבה יותר מעסקת נשק
ישראל מייצאת ליוון את אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר שפיתחה בעשורים האחרונים: תפיסת הגנה אווירית שנבחנה בתנאי מלחמה אמיתיים. יוון, מצידה, אינה מסתפקת בכך. היא מצטיידת ב־F-35, משדרגת את צי ה־F-16 שלה, מפעילה מטוסי Rafale ומרחיבה את יכולותיה הימיות והאוויריות.
כאשר מחברים את כל המרכיבים האלה, מתקבלת תמונה שונה לחלוטין מעוד עסקת נשק. יוון הופכת לכוח צבאי משמעותי יותר במזרח הים התיכון. מהלך חשוב לישראל. כי טורקיה אינה נשארת במקום. במקביל, טורקיה בונה את כוחה. אנקרה אינה מסתפקת בעוצמה הצבאית הגדולה שלה בתוך גבולותיה.
היא בונה תעשייה ביטחונית עצמאית, מפתחת מל"טים, טילים וכלי שיט, מרחיבה את השפעתה בסוריה ומבקשת להעמיק את אחיזתה במרחבים נוספים. ברם, הכוח הטורקי אינו מסתכם בצבא. ארדואן מבקש לבנות סביב טורקיה מרחב השפעה המשלב כוח צבאי, עוצמה כלכלית, סחר, אנרגיה, תשתיות והשפעה דתית ואידיאולוגית. מודל של מעצמה אזורית שאינה מסתפקת בשליטה על גבולותיה - אלא מבקשת לעצב את סביבתה.
ישראל חייבת להבין את המשמעות. התגובה אינה יכולה להיות רק עוד מערכת נשק, עוד מטוס ועוד סוללה. התגובה צריכה להיות מערכת אזורית של שותפויות. מול הציר המתהווה - ישראל חייבת לבנות ציר משלה ההתקרבות בין טורקיה, סעודיה ופקיסטן היא חלק מהמציאות החדשה. שלוש המדינות אינן זהות, ולא כל האינטרסים שלהן חופפים. אבל החיבור ביניהן יוצר פוטנציאל משמעותי: טורקיה מביאה כוח צבאי ותעשייה ביטחונית; סעודיה מביאה הון, אנרגיה ומשקל כלכלי; פקיסטן מביאה כוח צבאי, ניסיון אסטרטגי ועומק גאוגרפי.
ישראל אינה יכולה לעמוד מנגד ולהסתכל על התהליך הזה כצופה - אלא להאיץ עכשיו את בניית המערכת האסטרטגית הנגדית. הבסיס כבר קיים: ישראל – יוון – קפריסין. שלוש המדינות חולקות אינטרסים גוברים בתחומי הביטחון, האנרגיה, חופש השיט, התשתיות והטכנולוגיה.
אבל אסור לעצור שם. ישראל צריכה וחייבת להרחיב את מעגל השותפים: הממשלה צריכה להגדיר יעד אסטרטגי ברור: להרחיב את מעגל השותפות הישראלית אל מדינות שלהן אינטרסים משותפים עם ישראל. לא בהכרח ברית צבאית או הצהרות נגד טורקיה.אלא רשת של בריתות ושותפות אינטרסים.
בולגריה ורומניה צריכות להיות על השולחן. שתיהן חברות נאט"ו, נמצאות במרחב האסטרטגי הסמוך לטורקיה, ולשתיהן אינטרסים משמעותיים בביטחון הים השחור, באנרגיה ובטכנולוגיה. ארמניה היא מקרה מורכב ורגיש יותר, אך גם היא צריכה להיכלל בחשיבה הישראלית על הקווקז. גם מולדובה ומדינות נוספות בבלקן ובים השחור ראויות לבחינה.
הים התיכון כחלק מתפיסת הביטחון וזו אחת המסקנות המרכזיות של נייר העבודה שלי, שהועבר בפברואר השנה לראה"מ: המבט הישראלי לעבר מדינות הים התיכון והפוטנציאל הגלום בשיתוף הפעולה איתן.
ישראל חייבת להסתכל על הים התיכון לא כעל גבול מערבי אלא כעל מרחב אסטרטגי. הדרך לעשות זאת אינה רק באמצעות תרגילים צבאיים, אלא ביצירת אינטרסים משותפים: מכוני מחקר ישראליים- ים-תיכוניים בתחומי רפואה, מחלות נדירות, סרטן וביוטכנולוגיה; שיתופי פעולה בחקלאות, חקלאות ימית ופיתוח מוצרי מזון המבוססים על היתרונות המקומיים של כל מדינה; ושיתופי פעולה בטכנולוגיה, סייבר ובינה מלאכותית.
לצד אלה צריך לבנות הסכמי סחר, להפחית חסמי מכס וליצור שרשראות אספקה משותפות. המטרה אינה לייצר עוד רשימת הסכמים.
המטרה היא לייצר אינטרסים. וככל שיותר מדינות בים התיכון, בבלקן ובמרחב הים השחור יהיו קשורות לישראל ברשת של אינטרסים כלכליים, טכנולוגיים וביטחוניים – כך יגדל גם העומק האסטרטגי של ישראל. המסר לטורקיה צריך להיות ברור
ישראל אינה צריכה לחפש עימות עם טורקיה. להפך. ישראל צריכה להבהיר שהיא אינה מעוניינת במלחמה.אבל במקביל עליה להבהיר לאנקרה דבר נוסף: טורקיה אינה לבדה בזירה – וגם ישראל אינה לבדה. אם אנקרה בוחרת להיות מעצמה אזורית, זכותה. אם היא רוצה לפתח את כלכלתה, צבאה ותעשייתה, זכותה. אבל אם היא מבקשת להשתמש בכוחה כדי לכפות את עצמה על מדינות אחרות, לבנות מרחבי השפעה באמצעות כוח צבאי, כסף או אידיאולוגיה - היא צריכה לדעת שלמהלך הזה תהיה תגובה.
לא בהכרח תגובה צבאית. תגובה אסטרטגית עוד שותפות לישראל. עוד הסכם כלכלי. עוד פרויקט טכנולוגי. עוד מדינה שמגלה שיש לה אינטרס עמוק בקשר עם ירושלים. הסכמים שיגרמו לתורכים "כאב ראש" אמיתי
מזרח תיכון של בריתות
העולם החדש אינו שייך בהכרח למדינה החזקה ביותר. מגן אכילס" הוא הזדמנות.לא משום שישראל מכרה ליוון מערכת הגנה אווירית. אלא משום שהעסקה מוכיחה שאפשר לקחת את היתרון הישראלי - טכנולוגי, ביטחוני ומבצעי - ולהפוך אותו למנוף לבניית מערכת יחסים אסטרטגית ארוכת שנים.
מכאן הממשלה צריכה להמשיך. יוון וקפריסין הן הבסיס. מדינות הבלקן והים השחור צריכות להיות היעד הבא. מדינות אגן הים התיכון צריכות להפוך למרחב פעולה אסטרטגי.
כי מול טורקיה המתעצמת, ישראל אינה יכולה להסתפק בלהיות אי של כוח. ישראל צריכה להיות המרכז של רשת של כוח, כתפיסה אסטרטגית אזורית.
התרעות פיקוד העורף