מיד עליתי הביתה ואמרתי לבחור בהתרגשות: "ראית שיש לנו פה מכולת?" והוא ענה שכן, גם הוא קודם כל ראה את זה. הוא הוסיף שצריך לבדוק ושמסקרן מה יש שם, כי מדובר באזור של תיירים. עד מהרה גילינו שיש לו הכל. בכל פעם שנכנסתי למקום הפצפון ושאלתי אם יש את זה או את זה, קיבלתי תשובה חד־משמעית: "ברור שיש". סקרן אותי לדעת איך בפחות מ־30 מ"ר, ככה זה נראה לפי העין, יש כל מה שבן אדם צריך, אפילו הדברים האזוטריים ביותר.
בהתחלה את רוב הקניות שלנו לא עשינו שם. כי עיניים גדולות, כי הרגלים, וכי הקניות באונליין יותר נוחות, ואם עושים קנייה גדולה מזמינים משלוח ולא צריך לסחוב. אבל בכל פעם שהייתי יורדת למכולת להשלמות הייתי מרגישה לא נעים. בכל זאת, זה מתחת לבית, יש שם הכל, ומעל הכל, זה עסק משפחתי קטן שנמצא שם כמעט 70 שנה.
יש משהו בקנייה במכולת שממקד אותך מבחינת רכישות. אין מבחר גדול, יש רק מה שצריך. בעידן השפע ותרבות הצריכה שיצאה מכלל שליטה, אנשים צריכים לפעמים גבולות. אחרת אנחנו קונים את כל מה שאנחנו לא צריכים רק כי יש מבצע.
אחרי שהקפדנו בנסיעות האחרונות שלנו לחו"ל לקנות במקומות הקטנים והמקומיים ולא בסופרים הגדולים, חזרנו לארץ עם החלטה לעשות זאת גם כאן. למקד את הקניות במכולת ומקסימום להשלים ממקומות אחרים. מכיוון שהבחור אחראי על השוק ועל ההזמנות הגדולות, כי הוא לא סומך עליי שאבחין בין דג לעוף, מצאתי את עצמי לוקחת את "תיק המכולת" ומתרועעת עם החבר'ה מהשכונה.
לפעמים, כשנעצרה קבוצה של תיירים צעירים שבדרך לים עוצרת לקנות מים, עמדנו, הלקוחות הקבועים, בצד, המתנו שהפולשים הזרים עם הכפכפים ימשיכו בדרכם ובינתיים החלפנו רשמים על השכונה ותהיות, למשל איפה יציבו לנו את הקלפי בבחירות הקרובות.
מה שמפתיע אותי תמיד בתל אביב - אף שאני גרה פה כבר 25 שנה, יותר שנים משגרתי בעיר הולדתי - הוא שתמיד, גם בתוך האזור הכי סואן, נחבאת שכונת חיים קטנה. זה קרה לי בלב דיזנגוף ובחלק הכי הומה של אבן גבירול. ההפתעה הייתה עוד יותר גדולה כשבאזור שאליו עברנו, שלא חשבתי שיש בו עוד תושבים שמדברים עברית אלא רק תיירים מצרפת, מתחבאת שכונה ותיקה עם תושבים נאמנים, שלא מוכנים אפילו לחשוב על להיכנס לסופר.
אחד הדברים המשעשעים שגיליתי בהווי השכונתי החדש הוא שכחלק מיחסי האמון שנבנים בין המכולת השכונתית לקונים שלה, מתרחש מסחר באחד המצרכים היותר נדירים במשק כיום: הקוטג'. מתברר שללקוחות הנאמנים (שאני נמנית עימם עכשיו) יש מקרר מיוחד שאין לעוברי האורח גישה אליו והם אפילו לא יודעים על קיומו. באותו מקרר נסתר שומר א', להלן "בעל המכולת" - ששמו המלא שמור במערכת, כי בכל זאת מדובר פה בסחר במוצר הנדיר ביותר בשוק - גביעי קוטג' נבחרים לקונים הקבועים. אם פעם מילות הקוד במכולת היו "תרשום לי", כיום זה "באתי לקוטג'".
א' בודק שאין שום שכן מתחזה במקום או מישהו שיכול לשמוע את הסוד השמור בשכונה, ואומר לי בלחש: "במקרר משמאל, מדף למטה, אבל תעשי את זה מהר". אני צועדת בשקט מאחורי עמודת הבייגלה אל המקרר הנסתר, וביד רועדת פותחת את דלת כספת הקירור והררי קוטג' מקוריים קוראים לי לאסוף אותם. הוא עוטף לי אותם היטב ושולח אותי לדרכי.
המכולת הזו, שראתה כל כך הרבה בשכונה לאורך כל שנותיה, לא נסגרה אפילו לרגע אחד, גם לא בתקופת המלחמה. א' היה פותח כרגיל בשש בבוקר גם כשהיו פה שיגורי טילים בלתי פוסקים, וסוגר בשמונה בערב, גם כשלא עבר כלב ברחוב מלבד הכלבה שלנו. תמיד ידענו שלא צריך לאגור שום דבר, כי יש על מי לסמוך. א' תמיד פתוח, ל־א' יש הכל. פעם שאלתי אותו אם הוא לא מתעייף מלעבוד לבד בכל השעות האלה, בכל יום, כל השנה, והוא לא היסס ומיד ענה: "מה פתאום, אנשים צריכים אותי".
התרעות פיקוד העורף