"למה את מסתובבת בחום הזה?", שאלתי אותה אחרי שהביטה על גופי ואמרה, "שתדעי לך, שככה, עם משקל, זה הכי יפה לאישה, שלא יגידו לך אחרת". כבר אהבתי אותה, נשים בגילה בדרך כלל מטיפות לי מוסר, מדברות על כושר ומביטות בי באכזבה כשאני אומרת שיש לי רק ילדה אחת. "אולי בגלל המשקל את לא נכנסת להיריון". למדתי להתעלם מזה, אבל זו, מקריית עקרון, היה בה משהו טוב מדי, והמבטא שלה, ירושלמי עתיק כזה, אולי טורקי, אולי ספרדי, משהו של לדינו שישר מעורר בי ערגה ואהבה, גרם לי לרצות עוד ממנה ולהתפלל לפקק.
היה בה הומור שאהבתי, אודם שמעט נמרח, וריח חמוץ של זיעה, הוא לא הגעיל אותי, נהפוך הוא, זו זיעת עמל, זיעת האם שלא נכנעת לזקנתה או לפגעי העיר והרחוב הסואן, אלא נוסעת בשני אוטובוסים, רוכשת, מתמקחת, מועדת, מזיעה ותרה, אחר ארוחת חג מפוארת לילדיה בארץ ולאלו שבנֵכר.
התרעות פיקוד העורף