במשך שנים, כשהייתי מטייל בעולם, נשאתי את דגל ישראל בליבי באהבה. כלפי פנים וכלפי חוץ. הייתי מצהיר על זהותי היהודית והישראלית בקול רם, בשפה ברורה וללא היסוס. כיום אני מסתובב בחו"ל בתחושת אשם של מי שנדרש להסתיר את מי שהוא.
האנטי-ישראליות בעולם צומחת לא רק מבורות ומשנאה אידיאולוגית, או בשל ההאשמות שאנחנו פושעי מלחמה עקב ההסברה הלקויה. חלק לא מבוטל ממנה הוא תוצאה ישירה של "הישראלי המכוער". אנחנו לא יכולים להתעלם מהקשר הישיר שבין ההתנהגות של חלקנו לבין הבוז שאנחנו קוצרים.
אלה ישראלים שחושבים שהעולם הוא החצר האחורית של הבית שלהם ואיש לא יגיד להם מה לעשות. כאשר חלקנו מתנהג כך בחו"ל, אנחנו נותנים לגיטימציה לשנאה כלפינו. קשה לזכות באהדה בינלאומית כאשר אתה מזלזל בחוקי המקום המארח.
ומה עושה משרד החוץ הישראלי? נחלץ מיד לעזרה. זו טעות. משרד החוץ אינו צריך לשמש גוף לחילוץ ולהצלה למי שבוחר במודע לעבור על חוקי המדינה המארחת ולהתעלם מאזהרות בטיחות. מי שעושה זאת, שיתמודד עם התוצאות בכוחות עצמו ולא על חשבון משלם המיסים.
קיים קשר הדוק בין היכולת שלנו ללכת זקוף בעולם לבין הדרך שבה חלקנו מתנהגים בו. אם אנחנו רוצים שהעולם יכבד את הזהות שלנו, עלינו להתחיל לכבד את הכללים שלו. אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את הגאווה הישראלית, אבל זה יקרה רק כאשר נבין ש"להיות ישראלי" זה לא פטור מנימוס בסיסי, אלא מחויבות להיות שגרירים של תרבות, כבוד ואחריות.
עד אז, לצערי, המוניטין שלנו כישראלים והפחד לדבר עברית בחו"ל יישארו איתנו, וזה מחיר כבד לזהותנו. אלה המתקשים לנהוג בדרך ארץ, יתכבדו ויישארו בארץ. לפחות לא יוסיפו שמן למדורת האנטי-ישראליות, שלא זקוקה לליבוי נוסף.
התרעות פיקוד העורף