שש שנים אחרי מותו מקורונה ובמלאת לו 80, יתקיים ב־8 באוקטובר קונצרט לזכרו של ג'ון פריין, Souvenirs: 80 years of John Prine. בהכרזות המוקדמות על האירוע נאמר שישתתפו בו "כוכבים גדולים". למי שהיה אחד המוזיקאים המקוריים באמריקה, שבלעדיו היה הפולק כמו שולחן עם שלוש רגליים, מגיע יותר מסטיב ארל, מרגו פרייס, עמוס לי וג'וש ריטר. יש עוד אבל אני לא מכיר אותם; מה שמבטיח ששמעם לא יצא למרחקים. כאוהד של פריין מ־1971, אני תוהה איפה בוני רייט, ברנדי קרלייל, אמילו הריס, ג'קסון בראון, ג'ייסון איסבל, ג'יימס טיילור ואחרים. אני מעדיף לחשוב שהם בסיבובי הופעות ולא תיאמו איתם מראש. כל הסבר אחר יגרום לי להתקף זעם.
תכף נשורר כאן בשבחו של פריין, אבל המארגנים, בעיקר משפחתו וארגון צדקה שהוקם לזכרו, רוצים שנדע שהקונצרט יתקיים בשיקגו ויתחיל ב־19:30. כדאי לציין שכל ההכנסות הן קודש לקניית מזון לנצרכים, מגורים, בריאות הנפש ועוד. ב"You Got Gold", סרט המתעד מופע מחווה לזכר פריין שצולם ב־2002 ויצא השנה, קרלייל, רייט, בוב וויר (זצ"ל) וג'ייסון איסבל כן משתתפים. זה כנראה עולם שבו מחווה אחת עושה את העבודה.
זאת בקשה בדרך המלצה להאזין לג'ון פריין. הוא כתב שירים נפלאים לכל מזג אוויר, לימי מלחמה ושלום, והיה לו הומור מושחז מול עולם מרושע ומקולקל.
ברוס ספרינגסטין: "ג'ון פריין ואני היינו 'הדילנים החדשים' בתחילת שנות ה־70. הוא היה האיש המתוק ביותר בעולם. הוא כתב מוזיקה עם חמלה אדירה, בדייקנות שספק אם נשמעה קודם לכן ויצירתיות נדירה שהתבוננה ובדקה רגעים קטנים של חיים שגרתיים. הוא היה יוצר עם הומור גדול, משעשע, רגיש ואירוני. לכן היה כל כך מקורי".
בוב דילן: "הכישרון של ג'ון היה מתנה לעולם. התמזל מזלנו שראינו ושמענו אותו. הוא כתב שירים נפלאים. שירים שלו כמו 'סם סטון', על חייל ואב נרקומן, ו'דונלד ולידיה', שבו אנשים עושים אהבה ממרחק של 10 מייל. אף אחד חוץ מג'ון פריין לא כתב כך".
האלבום הראשון של ג'ון פריין יצא ב־1971 ולא היו סיכויים רבים להיתקל בו בישראל. מישהו צריך יהיה לחקור פעם את מדיניות ההפצה של חברות התקליטים הישראליות; את הקריטריונים לבחירה, את הכיתובים שזעקו בעברית, את השרוול משקית סופרמרקט ואת הקרטון הדקיק של העטיפה והסאונד המזעזע.
לשמוע את אלבום הבכורה של פריין היה רגע מכונן ומרגש. חוויה דתית והשערה שאולי יש חיים אחרי המוות. בדיעבד הבנתי שהצטרפתי לכת מחתרתית. לא בגלל שפריין היה סוד כמוס באמריקה, אלא משום שהקהל שלו התגנדר באינטימיות של היעדר מידע אישי עליו. הוא נשמע כקול מקורי וייחודי מליבו של המערב התיכון, ולפחות בהתחלה זה הספיק. השירים היו כה מרגשים בפשטותם, שלא היה דחוף לדעת יותר על מחברם. אומרים את זה על אלבומים אחרים, אבל השירים באלבום הראשון היו נפלאים באופן אחיד. הם המסד שעליו בניתי את אמריקה שמשכה אותי. "יש חור בזרועו של אבא שבו נעלם כל כספנו"; איזה עוד זמר כתב שורת פתיחה כה אייקונית כמו "אני אישה זקנה הנקראת על שם אמה, בעלי הוא עוד ילד שהזקין" ("מלאך ממונטגומרי").
פריין: "הייתי דוור. היה לי המסלול שלי. ידעתי אותו בעל פה והכנסתי מעטפות לתיבות דואר. באילינוי קר בחורף וחיפשתי מקום להתחבא בו. היה לי הרבה זמן לחשוב ולכתוב שירים. חברים ששמעו אותי לחצו עליי לעשות אודישן במועדון בשיקגו בשם The Fifth Peg. שרתי שלושה שירים ואחריהם השתררה דממה גדולה. חלפו דקה או שתיים ופתאום רעם מחיאות כפיים. בעל הבית הציע לי להופיע. שאלתי כמה זמן, אמר שעה. אבל היו לי רק שלושה שירים. הלכתי וכתבתי שירים נוספים כדי למלא שעה".
קריס קריסטופרסון: "פול אנקה ואני הופענו במקרה באותו זמן בשיקגו. סטיב גודמן (זמר ומחבר השיר 'The City of New Orleans' שמת ב־1984 - ר"מ) הופיע לילה אחד ואמר שאני חייב לשמוע חבר שלו שר. זה היה אמצע הלילה, העיר הייתה חשוכה, אבל הצלחתי לגרור את פול אנקה. הכיסאות במועדון כבר היו מורמים וג'ון פריין ישן על ספסל. הוא התעורר וניגן שלושה שירים.
"בסוף השיר הראשון הבנו שאנחנו שומעים משהו אחר. הכרחתי אותו לנגן את כל השירים שהכיר פעמיים. חשבתי שכך הרגיש מי ששמע פעם ראשונה את דילן בווילג'. הזמנתי אותו להופיע במועדון בניו יורק. למחרת החתים אותו ג'רי וקסלר מאטלנטיק על חוזה של 25 אלף דולר. פול אנקה היה המנג'ר שלו".
"הוא ניצב על הבמה בכזאת צניעות שנדמה שהוא נמוג אל הצללים. הוא שר בקול שקט, נגינת הגיטרה שלו טובה והוא אינו מתרברב בה. הוא מתחיל לאט, אבל אחרי שיר או שניים, אפילו השיכורים מתחילים להקשיב למילים. ואז הוא תופס אותך. זה לא שום דבר שדומה למוזיקה של יוצרים צעירים בעת הזאת המתמחים בהוקרה נרקיסיסטית לעצמם. הוא קרוב יותר להנק וויליאמס, בוב דילן ופיל אוקס. השירים שלו כתובים בחסכנות פואטית והוא מצייר דמות שלמה במילים מעטות. ב'מלאך ממונטגומרי' למשל, הוא מתאר בכמה דקות את מחשבותיה של אישה העושה את עבודות הבית וחושבת על בעלה: 'איך אדם יכול ללכת לעבודה בבוקר ולחזור בערב מבלי שיהיה לו משהו לומר?'".
בוני רייט: "העובדה שבחור כה צעיר יכול לכתוב בגוף ראשון על אישה מבוגרת ולעשות כך באופן ריאליסטי וקולנועי, נגעה בי עמוקות. מעולם לא הפסקתי להתפעם כאשר צפיתי בו מופיע; עירוב של פאתוס, הומור ואירוניה, עם עין חדה ומפענחת איך אנשים באמת, הפיל אותי. והוא היה אותו אדם על הבמה ומחוץ לה. אני לא יכולה לחשוב על שנות ה־20 שלי בלעדיו. הרגשתי כמו בקי עם טום סוייר והאקלברי פין".
פריין: "אבי שלח לי גזיר עיתון משום שידע כמה אהבתי לבקר בילדותי בפרדייז, קנטאקי, העיירה שממנה באו הוריי. הוא כתב לי: 'זהו, פרדייז איננה'. איזו חברה קנתה את העיר והרסה אותה כדי לכרות את כל האזור. כתבתי את 'פרדייז' לאבי. זאת הייתה הדרך שלי להראות לו שעשיתי משהו מעצמי. שאני זמר קאנטרי, מוזיקה שהוא ניגן ומאוד אהב. השמעתי לו את האלבום הראשון בטייפ והשיר האחרון בו הוא 'פרדייז'. כאשר השיר התחיל, אבי קם והלך לחדר האוכל. היה חשוך שם. הוא ישב ליד השולחן כאשר 'פרדייז' התנגן. הוא חזר כשהאלבום נגמר. אני חושב שהוא לא רצה שאראה אותו עם דמעות בעיניו. שבועיים לאחר מכן הוא מת מדום לב כאשר ישב במרפסת הקדמית והביט במכוניות החולפות. הוא היה בן 55. אני הייתי בן 24".
לפריין הייתה קריירה של כ־50 שנה. תהליך היצירה שלו היה איטי והוא היה איש של שגרה ידועה. הוא ידע מה יאכל לארוחת בוקר, איפה יאכל צהריים והיכן יבלה שעות ארוכות בבטלה והתבוננות. הוא הקליט בקצב משלו וכל אלבום התחרה בקודמו על תואר הטוב ביותר. כל זה התנהל בלי רעש וצלצולים.
מה שקרה סביבו ריתק אותו: בדידותם של אנשים מבוגרים, רציחות סדרתיות, קוף שאבד בחלל. הוא סיפר סיפורים שהטעו את המאזין בפשטנות המדומה שלהם ובמגע ההזוי. הוא השפיע על דורות של זמרים. ספרינגסטין, טום פטי, בוני רייט, ג'וני קאש, ווילי נלסון, קייסי מסגרייב, איריס דהמינט, לוסינדה וויליאמס, ברנדי קרלייל, ג'ייסון איסבל ואמנדה שיירס. הם שרו שירים שלו ושרו וניגנו איתו. "The Missing Years" (1991) משך אליו רבים וטובים לדואטים. שיר הנושא היה "ישו, השנים החסרות", שבו ניסה למלא חור של 17 שנים בסיפורו של ישו, מגיל 12 עד 29: It was raining, it was cold, West Bethlehem was no place for a 12 years old.
פיונה פריין (אשתו): "הוא חש צער על אמריקה. הניתוק הפוליטי ואחריו הריחוק הפיזי. הוא סיפר לי כיצד זה היה בילדותו, שלאף אחד לא היה אכפת אם אתה דמוקרט או רפובליקני. זה היה הדבר האחרון שחשבת עליו כאשר ישבת עם חברים. זה שבר את ליבו שאמריקה הייתה כה שסועה".
פריין: "פיל ספקטור לקח אותי לחדר עם שולחן ביליארד שהיו בו רמקולים ענקיים. הוא הגביר את הווליום למקסימום בסגנון ספקטור והשמיע לי את האלבום של לאונרד כהן שבדיוק גמר להפיק. הווליום היה כה חזק שכדורי הביליארד התגלגלו על השולחן. לא הצלחתי לשמוע מילה של כהן בגלל שהמוזיקה הייתה כה רועשת. לא הכרתי את ספקטור ואת המוניטין שלו. היו לו שני שומרי ראש צמודים שלא הניחו למפלס המשקה שלי לרדת פחות מחצי כוסית. אחד היה רזה וקטן והשני נראה כמו צ'ובאקה. פיל לבש חליפה שלושה חלקים עם אקדח בנרתיק כתף. כולם היה חמושים. זה היה ערב מטורף. ב־1:30 לפנות בוקר פיל ליווה אותי לדלת ועברנו ליד פסנתר. הוא התיישב ליד הפסנתר והגיש לי גיטרה. כתבנו יחד שיר בשם 'If You Don't Want My Love' בחצי שעה".
פיונה פריין: "במהלך הקלטת אלבום הדואטים הראשון שלו 'In Spite of Ourselves' עם איריס דהמנט, אמילו הריס, לוסינדה וויליאמס, פטי לאבלייס ואחרות, גילה ג'ון שמה שהפריע לו בצוואר היה גידול סרטני דרגה 4".
פריין: "זה לא מכה בך עד שאתה מגיע לבית החולים ורואה את המילה 'סרטן' באותיות גדולות. אז הכל מתחבר. המנתח במרכז אנדרסון לסרטן ביוסטון, הכין במיוחד משהו שיגן לי על מיתרי הקול במהלך הניתוח, כאילו הייתי פאברוטי. הוא השקיע בזה הרבה מאמץ וכישרון ובסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו: שמעת אותי פעם שר?"
שנתיים לאחר מכן גילו לו גידול סרטני בריאה. בניתוח הורידו לו חצי ריאה. היו לו קשיי נשימה אבל הוא למד לשיר איתם. טום הנקס, אספן של מכונות כתיבה, שמע שג'ון כותב את שיריו במכונת כתיבה ישנה ושלח לו מכונת כתיבה במתנה. ג'ון שמח בה כמו ילד. הכוכב האהוב עליו ביותר שלח לו מתנה בדואר. הוא עף מזה".
פריין: "אשתי היא המנג'ר שלי והבן שלנו מנהל את חברת התקליטים המשפחתית. שניהם תפסו אותי בקיץ שעבר ואמרו 'אנחנו צריכים תקליט'. הם שכרו לי סוויטה לשבוע במלון בנשוויל. כפי שוודאי ניכר בי, אני בן 71 וכבר נראיתי והרגשתי טוב יותר בחיי; אבל עשיתי כמצוותם. הסתגרתי בסוויטה עם ארבע גיטרות ועשר קופסאות מלאות במילים לשירים לא גמורים מקריירה של 50 שנה. הזמנתי שירות חדרים וכתבתי 12 שירים לאלבום חדש בשם 'The Tree of Forgiveness', ה־19 שלי".
פריין: "חליתי בסרטן פעם ראשונה לפני 25 שנה ועישנתי את הסיגריה האחרונה שלי בלילה לפני הניתוח. אני עדיין מתגעגע לסיגריות. אני רואה אותן בחלומות. כשאני רואה מישהו מדליק סיגריה מחוץ למסעדה, אני יוצא ועומד לידו כדי ליהנות מהשאיפה הראשונה. לכן כתבתי שכאשר אגיע לגן עדן, אעשן סיגריה באורך 9 מייל. גן עדן הוא המקום היחיד שמותר לעשן בו היום. אתה לא יכול לחטוף סרטן וכנראה שאין שלטים נגד עישון, מכיוון שאין בירוקרטיה בגן עדן. על הרקע הזה אני מעריך שכאשר אגיע לשמיים, אוכל לעשן עם המשקה האהוב עליי".
בסוף מרץ 2020 התפתח אצל פריין שיעול קשה. הוא ופיונה עברו בדיקת קורונה. הבדיקה של פריין חזרה ללא אינדיקציה ברורה. הבדיקה של פיונה הייתה חיובית. היא עזבה לבידוד בבית מלון וחזרה הביתה אחרי שהחלימה. הם שמרו על הפרדה מוחלטת בבית. ב־27 במרץ אמר פריין לאשתו שהוא מותש ואינו מצליח להישאר ער. היא לקחה אותו למרכז הרפואי האוניברסיטאי ונדרבילט.
פריין היה מאושפז עשרה ימים ומצבו הידרדר. אנשים בגילו ובמצבו הבריאותי היו רוב החללים של המגיפה. הרופאים אישרו לפיונה ביקור פרידה ממנו ביומו האחרון בטיפול נמרץ משום שההשערה הייתה שהיא מחוסנת. פיונה דיברה אליו 15 שעות רצופות. היא השמיעה לו מוזיקה, כולל ביצועים של שיריו מאת אחרים. היא השמיעה לו דרישות שלום מוקלטות מילדיו ואחיו.
ב־7 באפריל ג'ון פריין מת. התגובה על מותו ברשתות החברתיות ובתקשורת הייתה מסיבית. מיטב האומנים התגודדו כדי לומר מילה אחרונה. בזמן מחלתו שרה לו ג'ואן באאז את שירו "Hello in There" ביו־טיוב ובוני רייט שרה "Angel From Montgomery".
ג'ייסון איסבל (זמר): "כשהייתי תינוק, אמי בת ה־17 הניחה אותי על שמיכה על הרצפה של הקרוון שבו גרנו באלבמה והשמיעה לי אלבומים של ג'ון פריין. 40 שנה לאחר מכן, בתי קראה לו דוד ג'ון בשעה שהקפיץ אותה על ברכו. אשתי (לשעבר - ר"מ) שרה איתו בהופעות ולפעמים בסלון. בקיץ אכלנו נקניקיות עם רגלינו משכשכות בבריכה. כעת הוא איננו וליבי נשבר. ג'ון פריין רקד מהבמה למקום הבא ואני מעדיף לחשוב עליו שהוא במקום טוב חולק שיר ומשקה עם חבריו שהגיעו לשם לפניו".
פריין: "אני מתייחס למוות באופן שונה מאנשים אחרים. לדעת שלא תראה שוב מישהו שאתה אוהב זה תמיד קטע קשה. אבל אז התחושה הזאת שוקעת ואתה שמח שהיה לך את האדם הזה בחייך. השמחה והעצב מתערבבים בך".
התרעות פיקוד העורף