תאמרו, בנט מורח אותם. הוא שינן מראש את התשובות. בחרו בעריכה את הרגעים היפים שלו. הכל נכון, מן הסתם. ועדיין - זה תופס אותי. אולי כי כבר שכחתי איך זה נראה כשנבחר ציבור בכיר מנהל שיחה עם אנשים שמתנגדים לו פוליטית. משהו שאמור להיות מובן מאליו, אבל כמעט לא קיים יותר בישראל.
אני מתכוון להלוויות, לשבעות, לביקור ביישובים הרוסים ומפוחמים או לסיור באזור שספג מכה קשה מטילים איראניים. במילים אחרות, דברים שנתניהו נמנע מהם כמעט לגמרי - אלא אם ידע מראש שהוא מגיע לסביבה סטרילית, במובן של מקסימום תומכים ומינימום סיכוי לחיכוך עם אזרחים ביקורתיים.
אני זוכר, למשל, את הביקורים שלו בשתי זירות בלבד שבהן נפלו טילים: בית שמש וערד. בשני המקרים, במתחמים שנפגעו התגוררו בעיקר חרדים. ובאופן כללי מדובר בערים ימניות. נתניהו לא הגיע, ולא במקרה, לתל אביב, חיפה, רמת גן ויישובים רבים אחרים שחטפו חזק לא פחות.
כשאני מלין על העניין הזה, לתומכי נתניהו יש תשובה קבועה. למה לו להגיע למקום שבו הוא יודע מראש שיותקף בידי מפגינים. כאלה שינסו לפגוע בו, לפחות מילולית, ולהשפיל אותו. האחריות, על פי התשובה הזו, מוטלת בראש ובראשונה על המוחים. אלה שחוצים כל גבול, ואין להם אלוהים, בושה או שמץ של ממלכתיות.
אפשר להתווכח עם התשובה הזו. לענות שמנהיג אמיתי נמדד גם ברגעים שאינם נוחים לו. שמי שמגדיר עצמו כ"מר ביטחון" לא אמור להיבהל מחבורה של פנסיונרים עם מגפון. ושהוא מאובטח בידי מספיק אנשי שב"כ כדי להבטיח שלא יאונה לו כל רע.
אפשר גם להסכים שבקרב מתנגדיו של נתניהו יש כאלה המתנהלים באופן מחפיר באמת. אנשים אפופי זעם קדוש, המשוכנעים בצדקתם הבלעדית ואיבדו מזמן את הבלמים.
אבל בשורה התחתונה, מרבית מתנגדיו של ראש הממשלה הם לא מהזן הקולני והמגדף. וגם אם הם מבקרים אותו נמרצות, ומייחלים לסוף דרכו הפוליטית, הם עדיין רוצים שמנהיג המדינה יתייחס אליהם. כי לעזאזל, הוא גם המנהיג שלהם! וזה נכון במיוחד בעיתות צרה וחורבן, כמו אלה שפקדו אותנו בשנים האחרונות.
אדבר בשם עצמי. מעולם לא תמכתי בנתניהו, וגם לא אתמוך. אבל מיד אחרי 7 באוקטובר, בכל עת שבה צפיתי בו במסיבת עיתונאים פשוט ייחלתי לאיזשהו סוג של נחמה שיגיע מכיוונו. שידבר באופן מאחד. חומל. שיעלה על נס, למשל, את חשיבותם של תושבי הקיבוצים שהותקפו בעוטף. רציתי לראות אותו מבקר שם. מגיע להלוויות. מחבק הורים שכולים. כן, בטח היו כאלה שהיו צועקים לעברו. אבל הרוב היה מכבד את המאורע. כי הרוב שיווע, בדיוק כמוני, לכך שישדר תחושה של "אני המנהיג של כולם".
זה לא קרה. וגם לא השתנה, כאמור, בעת התקיפות האיראניות. וזאת הסיבה שאני מתרגש למראה המפגשים של בנט. הגיעה השעה שהפוליטיקאים שלנו ייצאו ממגדל השן, ויירדו אל העם. גם זה שלא תומך בהם.
על הסכין
מנסור עבאס אמר ש"יהדותה של המדינה זה משהו שנכפה עלינו", ומיד התעוררה סערה. וואו, איך הוא יכול לומר דבר כזה? הרי עד עכשיו חשבנו שערביי ישראל קיבלו בשמחה את העובדה שהם מיעוט בתוך מדינה יהודית, אחרי שהפסידו במלחמה קשה שחרצה מי ישלוט כאן. הגענו למצב שבו אסור לומר שום דבר שנוי במחלוקת. אפילו את האמת.
כל סדרת מתח סקנדינבית חדשה היא בשורה משמחת מבחינתי, וזה כולל את "הקרבה עצמית" ("blood sacrifice") השוודית, שעלתה בנטפליקס. סדרה שבבסיסה ניסיון ללכוד רוצח סדרתי של שוטרים. זו לא יצירה יוצאת דופן - דמות הבלש הראשי, למשל, מתקשה לייצר אמפתיה או ייחוד. ועדיין, היא מותחת, מזעזעת וספוגה במינימליזם נורדי קר, וכל אלה מצדיקים את הצפייה בה.
התרעות פיקוד העורף