הזקן והים | נתן זהבי

1. לאחרונה שמתי לב שאני מוצף בהודעות המזמינות אותי לבוא לראות בתי אבות מפוארים ודיור מוגן ברמת חמישה כוכבים ופרסומים שונים ומגוונים על הטבות לבני הגיל השלישי. לאט־לאט הבנתי שאין מנוס אלא להכיר בעובדה שהזדקנתי, ועל פי הרישומים במשרד הפנים, בתאריך הבחירות, ב־27 באוקטובר 26', אני סוגר 80 שנות חיים בעולמנו המחורבן והאכזר.

בגיל הזה, אם רוצים או לא רוצים, מתחילים להסתכל על דברים שפעם לא עניינו אותך. קמטים. קושי בהליכה, גב שמתעקם, קושי לקום מהכיסא, מאמץ עילאי להצליח לשרוך את הנעליים, התכווצויות שרירי הרגליים בלילה שמלווים בכאבי תופת - והידיים.

הפנים יכולות לעבוד עליך: צבע לשיער, קצת איפור, שיניים חדשות, חיוך של מיליון דולר. הידיים לא. הן שם, מקומטות, מחוספסות, עם כתמים וצלקות ואצבעות עקומות. בכפות ידיים לא עושים ניתוחים פלסטיים, ולפעמים אתה מסתכל עליהן ויודע יותר על האדם שמולך מאשר אחרי שעה שלמה של שיחה.

השבוע פגשתי אדם שהכרתי מתקופה אחרת בחייו. פעם היה איש חשוב - לא מהסוג שכל שני וחמישי מכריז על עצמו כזה, אלא באמת: מעמד, כוח, השפעה. היו אנשים שחיכו לו ורצו את קרבתו, אנשים ביקשו את עצתו, ביקשו את עזרתו, ביקשו שינצל את קשריו לקידום עניינים. הפלצפון שלו לא הפסיק לצלצל.

שתינו קפה בסמוך לים. הוא סיפר לי שמאז שירד מנכסיו הפלצפון דומם. אנשים שחשב שהם חבריו הטובים לא מתעניינים בשלומו, לא שואלים אם הוא זקוק למשהו. הוא חי מקצבת זקנה ומפנסיה מצ'וקמקת, הוא נוסע עם כרטיס קשיש באוטובוסים, אוכל בימים רגילים חומוס עם שתי פיתות וביצה קשה במסעדת פועלים ליד מקום מגוריו בדרום תל אביב, ולפעמים בחורף מרק גולאש עם שלוש פרוסות לחם בלי הקשה, כי השיניים התותבות שלו הופכות קסטנייטות כשהוא מנסה לאכול משהו קשה.

כשהגיע הקפה הוא ביקש סיגריה וביקש שאדליק לו אותה. אז הבחנתי שהוא הסתיר את כפות הידיים. כשלקח את הסיגריה, ראיתי את הרעד. הסיגריה נפלה לו מהיד. "אפילו סיגריה אני לא מסוגל להחזיק", אמר ונשבר. הוא פרץ בבכי בלתי נשלט, ואני איתו.

כדי לעודד אותו, סיפרתי לו על פשלות שקורות לי מהבוקר כשאני שוטף פנים ושוכח להסיר את המשקפיים, ועד הערב כשאני מחפש את השלט של הטלוויזיה ולא שם לב שאני מחזיק אותו ביד, ועוד סוגי פשלות מביכות ולפעמים בלתי נעימות להחריד.

כשהוא דיבר, אני הסתכלתי על הידיים הרועדות שלו, על הניסיון שלו להסתיר את הרעד. אני מכיר את הרעד הזה. פתאום השיחה כולה קיבלה משמעות אחרת. ישב מולי אדם שפעם החזיק הרבה דברים בידיים, לא רק חפצים, גם כוח ומעמד והחלטות. עכשיו הוא מחזיק ביד אחת את היד השנייה כדי שלא יראו את הרעד.

הפחד שמגיע כשאתה לא יכול לפתע, אפילו אם לזמן מוגבל, להשתמש בכפות ידיך ובאצבעות - לא נותן לי מנוח. ביררתי עם החברים הבודדים שנותרו לי והסתבר לי שכולנו סובלים בערך מאותן צרות בריאותיות. כולנו מוזמנים לבקר בבתי אבות ובבתי דיור מוגן שמציעים דילים נפלאים לאנשים כמונו. "בואו לגן עדן בעודכם בחיים", הם אומרים עם כוונה טובה ומבשרים לנו שסטטיסטית אנחנו לקראת פרישה סופית מעולמנו המחורבן.

2. באופן די מוזר, בזמן שקראתי שוב את השיר "ידיים", פרסם בפייסבוק האומן אריה למדן ציור מעשה ידיו - כפות ידיים עייפות. הסתכלתי בציור ומיד יצרתי איתו קשר וביקשתי אותו למדור. הידיים בציור היו ידיים של פעם, ידיים עם היסטוריה, ידיים של מעמד הפועלים.

היום הידיים הישראליות עובדות פחות. לעבודות הכפיים מביאים בעיקר עובדים זרים. הם מגיעים לכאן לשטיפת כלים במסעדות, לקטיף פירות במטעים, לעבודות ריצוף, להתקנת קווי חשמל, לחפירות לסוגיהן השונים. הדור החדש של העובדים הישראלים יושב בעיקר מול מקלדת. מקלידים, מוחקים, שולחים. האצבעות עדיין עובדות, אבל הסיפור שלהן קצת אחר: אצבעות עדינות, מטופחות, עמוסות טבעות.

אל מול הדור הצעיר קיים אחוז גבוה באוכלוסייה של האנשים של פעם, של אלו שמתקשים לעכל את השינויים שחלו בסגנון הלבוש, בצורת הדיבור, בדפוסי ההתנהגות. יש מבין הדור החדש שלא מתייחסים כשהם רואים זקן שמתקשה לפתוח בקבוק, יד שרועדת כשמחזיקים כוס, אישה שלא מצליחה לכפתר חולצה, עובדת סיעודית פילפינית שמאכילה על הספסל בשדרה קשיש שידיו אינן מתפקדות. מה שלא יביא להם אלפי צפיות בטיקטוק לא מעניין אותם.

גם הידיים שלי השתנו. פעם לא חשבתי עליהן בכלל, הן עשו את מה שביקשתי וזהו. כתבו, החזיקו, סחבו, לחצו ידיים, חיבקו, ולפעמים עשו גם דברים נוספים. עכשיו אני מסתכל עליהן קצת יותר. אולי מפני שבגיל מסוים מבינים שהידיים לא רק עושות דברים, הן גם מודיעות לך בשקט שאתה זקן.

המחשבות מכבידות ומוציאות חשק לעשות משהו. כדי להרחיק אותן אני הולך למקום המפלט שלי, הים. אני שומע את המיית הגלים, מביט על השחפים, מצית עוד סיגריה ונרגע.

כן הידיים...

כן הידיים...