איני חובב גדול של ילדים קטנים. כלומר, הנכדה שלי מושלמת, זה ברור, אבל באשר לילדים ונכדים של אחרים, כל עוד הם על מצב שקט אני מסוגל לשאת את חברתם, שלא לומר ליהנות ממנה, אבל כשהם מתחילים להתנועע במרחב ולהשמיע קולות צווחה, הם הופכים בעיניי למטרד.
היום הראשון של הלימודים מרגש בעיניי אף יותר, שכן אם פורים מסמל בריחה מהמציאות, הרי שהיום הראשון של שנת הלימודים מסמל את התקווה לשנות אותה לטובה.
הכי מרגשים, כמובן, הם תלמידי כיתה א': מלווים בהורים, נושאים על גבם (או גוררים אחריהם, בעידן הטרולי) ילקוט חדש ונקי. בתוכו מוכן כבר קלמר עם עפרונות, מחק ומחדד, מחברות חלקות שעוד לא עלתה מילה על דפיהן, צרורות באחד התאים, ועל פניהם התרגשות מהולה בחשש, כי הנה תמו להן שנות הגן, החלק הראשון של הילדות.
וידאתי בפעם המאה שהם יודעים היכן בקבוק המים שלהם, באיזה תא בדיוק נמצא הכריך שנועד להיאכל בהפסקת עשר, ובעיקר שהם מוכנים כבר לשחרר את ידי ולהיפרד, אפילו אם מדובר רק על ארבע שעות של יום לימודים ראשון.
מחיתי בסתר דמעה של התרגשות כשילדי כיתה ב' שרו לכבודם את "שלום כיתה א'", ואחר החלפתי מבטי הזדהות עם ההורים האחרים, מבט שיש בו גאווה מהולה בעצב של פרידה, קורטוב מהרגש שיציף כל אחד ואחת מאיתנו בעוד כ-12 שנים, עת נעמוד עם ה"ילדים" בפתח הבקו"ם ונאמץ את האמונה התפלה להשפריץ אחריהם מים, רק כדי שאלה יסתירו את הדמעות.
הבעיה היא שאצל חלקנו (אני כותב בגוף ראשון רבים על אף שילדיי אינם חלק מהמערכת כבר כמה שנים טובות, שכן מדובר בצרת רבים) פוגשת החובה הזאת מציאות עגומה של חוסר מסוגלות, הוויה שבה הורים מתעדפים קריירה על פני הורות וכפועל יוצא מכך מתגמלים את הילדים באמצעים חומריים במקום להקנות להם כלים לחיים.
המפגש עם מערכת החינוך הישראלית בשנות בית הספר יכול להיות תחילתו של מסע מופלא ועלול להיות תחילתה של דרך מסויטת. ברוב המקרים השביל קצת יזגזג בין שני הקטבים הללו. דווקא משום כך נדרשת מעורבות הורית גוברת: לא רק במגננה על הילדים כ"נסיכים", אלא דווקא בדרישה מהם לתת כבוד כתנאי מקדים לדרישת כבוד, בהסברת חשיבותה של לקיחת אחריות (סעיף בעייתי במדינה שבה ההנהגה שורדת רק בזכות התחמקות מאחריות, מפלילית ועד מוסרית) ובחינוך לזיהוי הגבול שבין הטלת ספק מבורכת לפריקת עול.
זו משימה קשה למורה, וקשה שבעתיים להורה, שתפקידו נמשך גם לאחר שעות הלימודים. משימה קשה אבל אפשרית, שלא לומר הכרחית, כי זו הדרך היחידה להפוך את היום הראשון של ספטמבר, שחל לפני שלושה ימים, ליום שבו התקווה גוברת על החשש והגאווה מנצחת את החרדה.
לפיכך: שלום כיתה א'. לילדים, למורים, אבל בעיקר להורים.
התרעות פיקוד העורף