בעולם העתיק, כמו בחלקים מהעולם שלנו היום, נשים נתפסות לא פעם כגורם מסוכן: מפתה, מערער, כזה שנוכחותו עלולה להוביל את הגבר למחוזות אסורים. אחת הדרכים להתמודד עם האיום הדמיוני הזה היא להרחיק את האישה: לכסות אותה, להגביל את תנועתה, להשאיר אותה בבית, לצמצם את נראותה במרחב הציבורי. כך היה, לדוגמה, בעולם הרומי.
אבל הייתה גם אפשרות אחרת. בדרשה המיוחסת לישו בבשורה על פי מתי נאמר לגבר המתבונן באישה ומתאווה אליה: אם עינך מכשילה אותך, עקור אותה. זה, כמובן, דימוי קיצוני, אבל העיקרון חשוב: האחריות לתאווה מוטלת על המתאווה, לא על האישה שבה הוא מביט. זהו הבדל מוסרי עצום.
אם קשה לך לראות אותי, אתה מוזמן להסיט את המבט. אם קשה לך לשבת לצידי, אתה יכול לבחור שלא לשבת. אם נוכחותי במרחב הציבורי מאיימת על השקפת עולמך, האחריות למצוא דרך לחיות עם האיום הזה היא שלך. שב בבית, הרכב משקפיים אטומים. אבל אל תדרוש שאני איעלם כדי שאתה תוכל להישאר.
לחיצת יד אינה רק לחיצת יד. תמונת אישה על שלט אינה רק תמונה. הדרישה שנשים לא ילמדו בכיתה מסוימת או לא ישרתו לצד גברים אינה אוסף מקרי של "התאמות" קטנות למען אוכלוסייה דתית. בכל אחד מהמקרים האלה מתקבע עיקרון: כשאמונתו של גבר מתנגשת בנוכחותה של אישה, האישה היא זאת שנדרשת לזוז. וברגע שהעיקרון הזה מתקבל, הגבול הבא תמיד קרוב יותר.
דו-קיום איננו מצב שבו צד אחד רשאי לחיות לפי אמונתו והצד האחר מצטמצם כדי לא להפריע לו. פלורליזם אינו זכותו של אדם להכתיב למרחב הציבורי מי רשאי להיראות בו. וליברליות אינה החובה שלי להיות סובלנית כלפי מי שדורש ממני להיעלם. ליברליות היא ההסכמה העמוקה לכך שגם האדם שחי אחרת ממני זכאי למקום מלא במרחב המשותף. מקום מלא. לא מאחורי מחיצה, לא מחוץ לכיתה ולא מחוץ לנמ"ר.