יש משהו בצומת של גיל ארבעים שמחייב אותך לעצור לרגע את שטף המרוץ ולהביט לאחור. לא מתוך נוסטלגיה סנטימנטלית, אלא כדי לפרק את המנגנון של חייך ולהבין: כיצד הגעתי לכאן? מי באמת שרטט את קווי המתאר של הדרך, ומה המשמעות של היכולת לבחור? בעולם המודרני נהוג לקשור את המעבר לעשור החמישי למשברי אמצע החיים או למאזני רווח והפסד של קריירה. אך כשאני יושב מול המקלדת וכותב את הטור הזה ל"מעריב", בפתחה של שנה משמעותית בחיי האישיים וברקע מערכת בחירות גורלית שמתקרבת אלינו בצעדי ענק בישראל, התמונה האישית והתמונה הלאומית מתלכדות לכדי מסקנה אחת צלולה: המציאות אינה גזירת גורל; היא תבנית שממתינה שנעז להטיל בה ספק.
הסיפור שלי מתחיל בחדר שקט בילדותי במנצ'סטר הגשומה. באותם ימים ראשונים, המילים מיאנו לעגון בקרקע והעולם סביב נשמע לעיתים כרעש מחריש אוזניים ומציף. המערכת המקצועית מיהרה לפעול על פי הפרוטוקול המוכר: רופאים ואנשי טיפול שלפו טבלאות קליניות, הציגו בפני הוריי רשימה קודרת של חסמים ופחדים, וניבאו עתיד של מגבלות נוקשות. העולם היה נכון וזריז להקים גדרות איפה שרק נדרש מרחב לצמוח.
בנקודה ההיא, עמדו הוריי בפני צומת שכל אדם וחברה עומדים בו: להיכנע למשקל הסמכות והתוויות, או להביט פנימה ולבחור באמונה. אבא ואמא בחרו לסגור את ספר ההוראות. הם סירבו להביט בי דרך פריזמה של חוסר או תקרות זכוכית. הם לא בנו סביבי כלוב עשוי מחרדות וכוונות טובות, אלא התעקשו לראות ילד שמחשבותיו עמוקות ורחבות, אדם שלם שראוי לכבוד ולזקיפות קומה. הביטחון השקט והבלתי מותנה הזה – האמונה שלא להגדיר אדם על פי גבולותיו אלא על פי כוחותיו – הפך לעוגן של חיי. הוא זה שליווה אותי ממנצ'סטר ועד לישראל, לשולחנות הכתיבה, ולמאבקים הציבוריים במועצות ובוועדות למען מי שקולם הושתק או נדחק לשוליים.
המלכודת של "חוסר האונים הנלמד"
היום, כשאני מביט סביבי על החברה הישראלית לקראת הבחירות הקרבות, אני מזהה תופעה דומה להפליא, אך ברמה הלאומית. השיח הציבורי שקוע עמוק במה שהפסיכולוגיה מכנה "חוסר אונים נלמד" – מצב שבו פרט או קולקטיב משתכנעים שאין להם עוד השפעה על גורלם, ומקבלים בהכנעה מציאות קשה כאילו הייתה חוק טבע בלתי משתנה. מסביבנו מנסחים יום-יום כתבי דיאגנוזה מייאשים למדינת ישראל: מזהירים מקריסה, שרטטו מפות של קיטוב חסר מוצא, מדביקים תוויות מגזריות מפרידות ומספרים לנו ש"זה מה שיש", שאין טעם להאמין בשינוי אמיתי וכי עלינו להסתגל לחיים בתוך הגדרות המצומצמות של הפחד.
כאן בדיוק נכנס הממד הפילוסופי שחייב להנחות אותנו. הפילוסוף ז'אן-פול סארטר טען כי "האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו". האקזיסטנציאליזם מלמד אותנו שתוויות, נסיבות עבר ופחדים מובנים אינם מהותנו הפנימית – הם רק נקודת הפתיחה. ברגע שאנו מאמצים את התווית של "הקרבן" או של "החסר סיכוי", אנו חוטאים במה שסארטר כינה "הונאה עצמית" (Mauvaise foi) – בריחה מהחירות ומהאחריות הפנימית שלנו לפעול.
בדומה לכך, הגותו של ויקטור פראנקל, שצמחה מתוך התהומות האפלים ביותר של המאה העשרים, מזכירה לנו את "החירות האנושית האחרונה": היכולת של האדם לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונה. איש אינו יכול ליטול מאיתנו את החירות לבחור כיצד אנו תופסים את כוחנו.
לא להסתגל לגדרות – לבנות מחדש
לקראת הבחירות הללו, חובתנו העמוקה ביותר כלפי עצמנו וכלפי עתיד ילדינו היא לסגור את "ספר ההוראות" של המייאשים והמפלגים. שינוי אמיתי אינו נולד מציניות או מהצבעה מתוך ייאוש ופחד; הוא נולד מתוך הכרה עמוקה בכוחנו הריבוני כאזרחים וכבני אדם. עלינו להדיר מתוכנו את הקולות שאומרים לנו "אינכם יכולים", להפסיק להגדיר את החברה הישראלית דרך השסעים, המגבלות והתוויות הנוקשות, ולהתחיל להאמין בעצמנו ובפוטנציאל המוסרי, האזרחי והיצירתי העצום שפועם כאן.
בגיל ארבעים, עם רעייתי הצועדת לצדי וקהילה שותפה לדרך, אני מבין שההישג הגדול ביותר איננו התארים או הבמות, אלא הצעידה מתוך אמונה פנימית שסירבה להיכנע לתחזיות של אחרים. זהו גם הצו שלנו ברגע המכריע הזה למדינת ישראל: לא לתת לפחד לשרטט את גבולות העתיד שלנו. עלינו לעמוד זקופי קומה אל מול הקלפיות והבמות הציבוריות, להאמין ביכולתנו לכונן כאן חברה צודקת, מלוכדת ומכבדת יותר – ולהוכיח, כפי שלימדו אותי הוריי לפני ארבעים שנה, שברגע שבו מאמינים ברוח האדם, אין גדר בעולם שאי אפשר לפרוץ.
התרעות פיקוד העורף