מדוע אני, כישראלי, כותב על המפלגות הפלסטיניות? משום שאכפת לי מהעם הפלסטיני ומהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. אני כותב גם מפני שלסכסוך הזה יש רק פתרון אחד שיכול להעניק לפלסטינים חירות וכבוד, ובה בעת לשמור על ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, שבה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה: שתי מדינות, ישראל ופלסטין, החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.
הישראלים והפלסטינים אינם חיים בשני עולמות פוליטיים נפרדים. בין שתי החברות מתקיימים יחסי גומלין מתמידים. כל מה שצד אחד אומר ועושה – וגם מה שהוא נמנע מלעשות או מסרב לומר – משפיע ישירות על הפוליטיקה של הצד האחר.
כאשר הישראלים בוחרים במנהיגים המכחישים את קיומו של העם הפלסטיני, תומכים בסיפוח ומדברים על עקירת פלסטינים מאדמתם, הם מחזקים את הטוענים בצד הפלסטיני כי ישראל מבינה רק כוח. כאשר פלסטינים מהללים את המאבק המזוין, חוגגים פגיעה באזרחים או ממשיכים לדבר על חיסולה של ישראל, הם מחזקים את הישראלים המתעקשים שאין פרטנר פלסטיני לשלום.
הקיצונים בשני הצדדים מזינים אלה את אלה. כל צד מצביע על הקיצונים שמנגד כהוכחה לכך שפשרה אינה אפשרית. שבירת מעגל ההיזון ההדדי ההרסני הזה מחייבת אומץ פוליטי, אך היא גם יוצרת הזדמנות: שינוי חיובי בצד אחד יכול לעודד שינוי חיובי בצד האחר.
הבחירות בישראל יתקיימו לפני הבחירות הפלסטיניות. הישראלים יצביעו ב־27 באוקטובר, והבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית מתוכננות ל־28 בנובמבר. למרות זאת, הפלסטינים יכולים להשפיע על האווירה שבה יצביעו הישראלים. הם יכולים להתחיל בכך כבר עכשיו – באמצעות המפלגות שיקימו, המנהיגים שיציבו בחזית והמחויבויות המדיניות שייטלו על עצמם.
מנהיגי ישראל כשלו בהוכחת נכונותה של ישראל להיות שותפה אמיתית לשלום. במקום להציג אופק מדיני אמין, ממשלת נתניהו הציעה לפלסטינים כיבוש, התנחלויות, נישול וסכסוך תמידי. דווקא הכישלון הזה מעניק לפלסטינים הזדמנות להציג דרך אחרת: להוכיח כי למרות הזוועות בעזה, האלימות והנישול בגדה המערבית ועשרות שנים של אכזבה, קיים בציבור הפלסטיני מחנה המוכן להוביל לשלום.
אין בכך כדי להסיר אחריות מישראל. ישראל נושאת באחריות לסיום הכיבוש ולהכרה בזכותו של העם הפלסטיני לעצמאות. אך גם הפלסטינים יכולים לממש את כוחם הפוליטי ולסרב לאפשר לסרבני השלום בישראל לקבוע את עתידם.
הפוליטיקה הפלסטינית זקוקה בדחיפות להתחדשות. פת"ח, חמאס, החזית העממית לשחרור פלסטין ורוב הפלגים הקיימים הם התנועות הפוליטיות של האתמול. הם קמו בעידן אחר וממשיכים לדבר בשפה, בסמלים ובסיסמאות של מאבקים שנכשלו.
המאבק המזוין לא שחרר את פלסטין. הוא הביא על העם הפלסטיני סבל עצום, מוות והרס. 7 באוקטובר וכל מה שבא בעקבותיו אינם צריכים להותיר ספק באשר לתוצאות ההרסניות של האמונה שאלימות נגד ישראלים תקרב את החירות הפלסטינית. קרה בדיוק ההפך: עזה חרבה, הימין הישראלי התחזק והקמתה של מדינה פלסטינית התרחקה עוד יותר.
לחמאס אין תוכנית מדינית אמינה לשחרור, לשיקום או לשלטון דמוקרטי. מפלגה החותרת להיעלמותה של ישראל, מצדיקה פגיעה באזרחים או מתעקשת להחזיק כוח מזוין עצמאי אינה יכולה להיות שותפה לגיטימית בבניית מדינה פלסטינית דמוקרטית. חייבים להיות ממשלה נבחרת אחת, חוק אחד ונשק חוקי אחד בידי מוסדות המדינה.
גם פת"ח זקוקה לשינוי יסודי. יש לזקוף לזכותה את אימוץ הדרך הדיפלומטית ואת קבלת העיקרון של שתי מדינות, אך ברבות השנים היא הפכה מזוהה עם הנהגה מזדקנת, שחיתות, שיתוק פוליטי והיעדר אחריות ציבורית. אם פת"ח מבקשת לשוב ולהנהיג את העם הפלסטיני, עליה לבצע רפורמה אמיתית, לחדש את הנהגתה ולהיפרד באופן חד־משמעי מהשפה ומהדימויים של המאבק המזוין.
צעד פשוט אך רב־משמעות יהיה להסיר את הרובים מהדגל ומהסמלים של פת"ח. תנועה המבקשת הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית צריכה להציג את עצמה כתנועה של דמוקרטיה, בניית מוסדות והשגת חירות בדרכי שלום – לא כארגון חמוש שנותר תקוע בשנות ה־60.
הפלסטינים זקוקים לקולות חדשים, לחזונות חדשים ולמנהיגים חדשים, ובהם הרבה יותר צעירים ונשים. הם זקוקים למפלגות המחויבות לדמוקרטיה, לממשל נקי, לשקיפות, למתן דין וחשבון, לאי־אלימות ולהשגת חירות ועצמאות בדרכי שלום. הם זקוקים גם למנהיגים שיאמרו לעמם את האמת: ישראל אינה עומדת להיעלם, והחירות הפלסטינית לא תושג באמצעות הכחשת הקשר של העם היהודי לארץ הזאת או שלילת זכותו להגדרה עצמית לאומית.
גם תהליך השלום חייב להשתנות. אין לדרוש מהפלסטינים להסכים לעוד תהליך ביניים בנוסח אוסלו – עוד סדרה של שלבים, ועדות ומשא ומתן ללא תאריך יעד, שאינם מובילים לשום מקום. היעד חייב להיות מוסכם מראש: מדינה פלסטינית עצמאית, ריבונית ובת־קיימא לצד ישראל.
לשם כך דרושה מחויבות בינלאומית ואזורית מחייבת, בהובלת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. הקמת המדינה הפלסטינית צריכה להשתלב במסגרת אזורית רחבה הכוללת שלום ישראלי־פלסטיני, נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ערבויות ביטחוניות אזוריות והשקעות כלכליות אדירות בפלסטין, בישראל ובמזרח התיכון כולו.
לתהליך חייבים להיות לוח זמנים מוגדר, התחייבויות ברורות ומחיר להפרתן. עליו לשלב רפורמה פוליטית ומוסדית פלסטינית עם מסלול בלתי הפיך למדינה. אי אפשר לדחות את הביטחון עד לאחר השגת השלום, ואי אפשר לדחות את החירות הפלסטינית למועד לא ידוע. יש לקדם את שניהם יחד.
כוחות פוליטיים פלסטיניים חדשים, כמו מפלגת "דרך חדשה" – "מסאר ג'דיד" – בראשות סאמר סינג'ילאווי, מעוררים תקווה משום שהם מנסים לדבר בשפה אחרת: דמוקרטיה במקום סמכותנות, מתן דין וחשבון במקום שחיתות, ריאליזם במקום סיסמאות והשגת חירות בדרכי שלום במקום מאבק מזוין אינסופי.
הבוחרים הפלסטינים הם שצריכים להכריע אם "דרך חדשה" או כוחות חדשים אחרים יצליחו. אבל עצם הופעתם חשובה, משום שהפלסטינים זקוקים לבחירה אמיתית מעבר לפת"ח, לחמאס ולפלגי העבר.
גם פת"ח מתוקנת ומחודשת יכולה להיות חלק מהתהליך הזה, אך השינוי חייב להיות אמיתי. החלפת כמה מועמדים תוך שימור אותה תרבות הנהגה, אותם סמלים ואותן שיטות לא תספיק.
אם כוח פוליטי פלסטיני חדש יזכה לתמיכה ציבורית משמעותית על בסיס מצע מפורש של שתי מדינות, אי־אלימות, דמוקרטיה והכרה הדדית, הדבר יהדהד גם בישראל. הוא יערער את הטענה המרכזית של הימין הישראלי שלפיה אין פרטנר פלסטיני, ויחייב את מנהיגי האופוזיציה להשיב על שאלה ישירה: אם הפלסטינים יוכיחו שהם באמת מוכנים לשלום, האם גם אתם מוכנים להיות שותפים אמיתיים לשלום?
גדי איזנקוט ומנהיגים ישראלים אחרים המבקשים להחליף את נתניהו צריכים להיות מסוגלים לומר בבירור: "אם העם הפלסטיני יבחר במנהיגים המחויבים לשלום, להכרה ולביטחון, אפעל איתם לסיום הסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל".
עמדה כזאת אינה צריכה להיות תלויה לחלוטין בהתנהגות הפלסטינים. על מנהיגים ישראלים לגלות את האומץ לתמוך בשלום משום שהוא חיוני לעתידה של ישראל עצמה. אבל שינוי פלסטיני ברור יקשה עליהם הרבה יותר להתחמק מהשאלה.
לפלסטינים יש כל הסיבות להרגיש נבגדים, כועסים ונטושים. עם זאת, יש בידיהם גם הכוח לשנות את המשוואה הפוליטית. הם יכולים לדחות את הפלגים, האסטרטגיות והשפה הכושלים של העבר, ולבחור בהנהגה שתציג לעולם – וגם לבוחרים בישראל – חזון אמין של חירות פלסטינית המושגת באמצעות דמוקרטיה, דיפלומטיה ושלום.
הישראלים חייבים לחולל את השינוי שלהם, והפלסטינים את השינוי שלהם. אם שני העמים יבינו שעתידם כרוך זה בזה, הבחירות הקרובות עשויות להיות יותר מעוד מאבק על השלטון. הן עשויות לסמן את תחילתו של עידן פוליטי חדש – ואת תחילת סופו של הסכסוך.
התרעות פיקוד העורף