מצד אחד עומד האתוס שעליו קמה מדינת ישראל: אתוס הגבורה, הלחימה וההקרבה, שבליבו עומדת האחריות. זה אינו נרטיב מוזיאוני, אלא שריר הקיום שעליו המדינה עדיין מתקיימת.
גם צה"ל, שהתאושש והכריע במלחמה האחרונה, נשען על אותו מטען בדיוק - לא על מערכות הפיקוד, שקרסו באותו בוקר, אלא על ההנחה שאדם עם דרגה ייקח אחריות גם כשאין מי שיורה לו.
מולו ניצב אתוס אחר: אתוס הבריחה מאחריות. הוא תמיד היה שם, בהיחבא ובבושה. מה שהשתנה הוא שהוא קיבל חסות: ראש הממשלה, רעייתו ומכונת הרעל שהקימו סביבם הוציאו אותו אל האור, ומעולם לא היה בוטה כל כך.
איש אחד - היחיד שלא ניתן להחליפו ולא ניתן לפטרו - נותר במקומו, ועדיין מונע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בולם בגופו חקירה שאמורה להוציא את הצדק אל האור עבור אלפי משפחות שכולות ועבור עם ישראל כולו.
וכאן ההסבר להתקפה על גולן. אתוס הבריחה מאחריות אינו יכול להתקיים לצד אתוס האחריות; הוא חייב לחסל אותו. כל עוד קיימת בציבור התמונה של אדם שקם בבוקר ורץ אל האש, נוצרת נקודת השוואה בלתי נסבלת מול מי שלא קם - מול מי שמספר שלא העירו אותו, וגם משהעירו, נותר אילם.
לכן ההשמצה אינה תקרית ואינה גסות רוח: היא הכרח מבני. אם אפשר לרמוז שמי שהגיע מוקדם כדי לסייע - הגיע משום שידע, הרי שהגבורה עצמה הופכת לחשודה, והפער בין מי שפעל למי שנעדר נמחק.
המחיר אינו פוליטי אלא ביטחוני
צבא מילואים מתנדב עומד על חוזה לא כתוב: מי שייקח יוזמה, יגלה אחריות ויסתער - המדינה תגבה אותו. ברגע שהחוזה הזה נפרץ, וההסתערות הופכת לעילה למסע השמצה ולאיומים, נשחק המשאב היחיד שהציל אותנו באותו בוקר.
השאלה איננה מי ינצח בתביעת הדיבה. השאלה היא מי יקום מהמיטה בבוקר הבא, בלי פקודה, כשיידע שהמדינה עלולה לסמן דווקא אותו.
זו המלחמה האמיתית. לא על העבר - על מי שיקום בפעם הבאה.
התרעות פיקוד העורף