מנגד, קפצו ומיהרו לשפוך שמן למדורה גם ממחנה השינוי, גינו בחריפות והתריעו שהנה הנה הדתיים הלאומיים מתכוונים להכתיב לצבא מתי ואיך לפעול. מראש אקדים ואומר: סירוב פקודה הוא עבירה משמעתית חמורה. ובתנאי לחימה – פי שבעים ושבעה. ולכן העמדת החיילים לדין התחייבה על פי פקודות הצבא, והיא הכרחית במסגרת צבאית. ובצדק נענשו ונשלחו למחבוש.
שרון, אז חבר באופוזיציה, אמר: "כמי ששירת בצה"ל שנים רבות, אני אומר שחייל חייב למלא פקודות, אבל אם הוא מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, יתייצב באופן אישי לפני מפקדו - ואני מדגיש, באופן אישי - יסביר לו, ויהיה מוכן לשאת בתוצאות, כפי שהיו הדברים מעולם".
ההקשר היה שונה. לא היה מדובר ביציאה לפעילות מבצעית, אלא בפינוי שטח מתוך יישוב ומסירתו לערפאת. כשציטטנו את שרון בימי "ההתנתקות", זה היה ממש באותו הקשר. מעולם לא תמכתי בסירוב פקודה בנסיבות מבצעיות, למעט מה שכל חייל וקצין לומדים אחרי פרשת כפר קאסם – שחובה לסרב לפקודה ש"דגל שחור מתנוסס מעליה".
גם אותם פוליטיקאים שגיבו את החיילים הקדימו והדגישו שהם מכירים בחשיבות של שירות פרמדיקיות בצה"ל, ואת תרומתן העצומה להצלת חיילים פצועים בשדה הקרב גם תחת אש. כך אמר גם ח"כ אבי מעוז בריאיון שערכנו עימו, עמיתי רון קופמן ואני, ברדיו 103FM. מלכתחילה הוא מתנגד לשירות נשים בצה"ל, אמר. הוא סבור כי שירות לאומי ראוי יותר. בייחוד הוא מתנגד לשירותן בתפקידי לחימה. אבל בדיעבד - לא חסך בשבחים ללוחמות. מעוז אמר שהוא "מתנגד לסרבנות, ושחיילים חייבים למלא פקודות. זה מה ששומר על הצבא... אבל העמידו את החיילים במצב בלתי אפשרי".
גם השר סמוטריץ' גיבה את החיילים, ש"התעקשו לשרת בצה"ל תוך שמירה על אמונתם ועל פקודת השילוב הראוי", ואף הוסיף ש"ידרוש מצה"ל תשובות על ההתנהלות ועל העונשים שהוטלו על הלוחמים".
סמוטריץ' לא באמת זקוק לתשובות. הוא יודע שאם היו זמינים למשימה הנידונה פרמדיק ופרמדיקית, לא היו המפקדים מתעקשים לשבץ לנמ"ר דווקא את החיילת. הוא יודע היטב שהשתתפותה במשימה הייתה חיונית ועשויה להגיע בנסיבות היתקלות ופציעות לפיקוח נפש ממש. מאות הפצועים הקשים שטופלו בידי הפרמדיקיות בצה"ל יבואו ויעידו.
ואני, שבהיותי קצין הרפואה הראשי לצה"ל הכנסתי את "מקצוע הפרמדיק" לחיל הרפואה ושילבתי את מד"א בהכשרת החיילים והחיילות – בטוח עד היום כי זו התרומה החשובה ביותר שלי לחיל הרפואה. אני גם מניח – בלי שיהיו בידי עובדות מבצעיות – שעצם הפעולה שאליה נשלחו חיילי גבעתי הייתה חיונית, ושהם לא נשלחו סתם להעביר זמן. לפיכך, כשהמשימה חיונית והשתתפות הפרמדיקית היא עניין של פיקוח נפש ממש, אין לי שום ספק שהחיילים היו חייבים לצאת למשימה - מה גם שניתן להם גיבוי מרב החטיבה.
אבל אחד הכללים המקובלים בקרב יהודים דתיים הוא "עשה לך רב" - קבע לעצמך מי הרב המהווה עבורך סמכות רוחנית והלכתית. ובקולו תשמע – גם אם פסיקתו אינה מוצאת חן בעיניך. כי היהודי הדתי מכפיף עצמו למה שמקובל לכנות "דעת תורה" והרב "שלו" הוא המייצג אותה. ולפיכך עיקר הבעיה לטעמי באותם רבנים שהורו לא לצאת לפעילות.
אני בור ועם הארץ בהלכה, וקטונתי כמובן מלהתנצח עימם בדברי תורה. אבל ידוע כי בענייני איסור "ייחוד" עם אישה (כמו בכל נושא הלכתי אחר כמעט) יש רבנים מחמירים ורבנים מקילים. יש הבדלים משמעותיים בין רבנים אשכנזים וספרדים, בין יום ולילה, בין אחד לרבים, בין דלת סגורה ודלת נעולה, אבל דווקא כיוון שמדובר ברבני הציונות הדתית, שתרומתם להכשרה הרוחנית, לחינוך ולמוטיבציה של טובי הלוחמים שלנו, של גיבורי ישראל, אינה שנויה במחלוקת – אינני יכול שלא לתהות.
בני ישיבות הסדר המקבלים פקודה - בבט"ש או באירוע מבצעי דחוף - לצאת לפעילות רכובה בשבת, אינם מהססים לעשות כך. האם קל איסור חילול שבת שהוא מדאורייתא, מפורש בתורה, מאיסור ייחוד עם אישה פנויה (שאינה נשואה) שהוא מדרבנן? אם לצרכים מבצעיים מותר לחלל שבת, מדוע אסור להיכנס לנגמ"ש ולבצע פעילות מבצעית עם חיילת שהשתתפותה בה עשויה להציל חיים, כלומר היא בגדר פיקוח נפש?
ואם מי מהרבנים החשובים שהורו שלא לבצע, או מי מאלו שמיהרו ליישר עימם קו, או מהפוליטיקאים שהזדרזו לקפוץ על העגלה הזו נזקקו אי פעם לטיפול רפואי - נאמר, הסרת גידול עורי קטן במרפאה - ואל החדר נכנסה הרופאה המנתחת, האם מיהרו לקפוץ מהמיטה ולהימלט שמא יעברו על איסור ייחוד? האם לא טופלו מעולם בידי אחות במרפאה בלא נוכחות "שומרים" שיפקחו שאין כאן חלילה עבירת "ייחוד"? מדוע הם לא משתמשים בסמכותם, מתוך הכרה פשוטה בצורך הקיומי של המדינה להילחם על חייה, וגם מתוך הכרה אמונית עמוקה בקדושת המעשה הזה של מלחמת מצווה של עם ישראל על חייו בארץ ישראל?
הציונות הדתית תרמה ותורמת תרומה עצומה, בשילוב היהדות הדתית, לחיי מדינת ישראל. הם מעניקים למדינה ממד של קדושה. כך ביישוב הארץ, וכך בשירות הצבאי. הם לא מקבלים ולעולם לא יוכלו לקבל את התבדלות החרדים מהמדינה בנוסח "נמות ולא נתגייס".
אבל - בל אחטא בשפתי – דומה כי באותה עת רבים מהם סובלים מרגשי נחיתות מול גדולי התורה של העולם החרדי, והם חשים לעיתים ש"אינם דתיים מספיק" לעומת החרדים. הנטייה הזו בקרב הזרם החרד"לי שבציונות הדתית מביאה אותם לעיתים להחמיר במקום שניתן להקל. שלא יאמרו עליהם חלילה שהם "ליברלים", "פורצי גדר". רע מאוד אם החשש הזה הוא שגרם להם להעמיד את החיילים ב"מצב בלתי אפשרי"
התרעות פיקוד העורף