טראמפ וביבי משאירים אחריהם אדמה חרוכה | רן אדליסט

מרתק לראות כיצד ארה"ב וישראל, עשרות אלפי קילומטרים זו מזו, עוברות כיום תהליכים דומים במאבקים הפנימיים. הרקע הוא קטטות במגזרים הפוליטיים והחברתיים וכפסע שנסגר והולך מאלימות. שתיהן חולקות דמיון מדהים בניהול מטרות המאבק על זהות - ליברלית-דמוקרטית או דיקטטורית-משיחית.

המאבק הזה מתחולל, במינונים שונים, במרבית מדינות העולם. הייחוד של ארה"ב וישראל הוא שהמאבק הפנימי מתחולל ומנותח בשקיפות ובחופש ביטוי שהם עדיין הבסיס שמאפשר את ניהול המאבק על הזהות, בטרם ניצחה זהות זו או אחרת.

מערכת היחסים בין ארה"ב וישראל מעורבבת במגוון תחומים, עד שלא ברור, חרף פערי הגודל, מי מערבב את מי, וחרף הצורך של שתי המדינות לשמור על עצמאותן התפעולית. בייחוד לא ברור מי מבין השתיים תנצח בתוכה את המאבק בין דמוקרטיה לדיקטטורה.

ארה"ב היא דמוקרטיה מעורערת של 250 שנים, ובישראל חגגו השנה 78 שנות הכחשה של דמוקרטיה מעוותת. בזו יש 10 מיליון אזרחים על כ-22 אלף קמ"ר, ובזו כ-350 מיליון וכמעט 10 מיליון קמ"ר. לזו תקציב של כ-7.5 טריליון דולר, ולזו כ-280 מיליארד דולר. התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) של ארה"ב עומד על כ-32.3 טריליון דולר, עם תחזית צמיחה של 2.3%. התמ"ג של ישראל נאמד ב-720 מיליארד דולר, וקצב הצמיחה החזוי לשנה זו, 2026, עומד על 3.5% (תודה, גוגל).

בעצם, ארה"ב וישראל מעולם לא היו ממש דמוקרטיות. ארה"ב נהגה אחרי מלחמת העולם השנייה כאימפריה בהתהוות, וישראל של אחרי מלחמת השחרור נהגה כמדינה במצור שמחייב את דיכוי המגזר הערבי העוין. הקמת מדינת ישראל בלב אוקיינוס אסלאמי הייתה טיעון מנצח, שקסם לתנועות שחרור שהיוו את ראש החץ של הפסאדה הדמוקרטית בארה"ב ובישראל.

כך עד שבאו טראמפ ונתניהו וחשפו את האמת: מדובר בדמוקרטיה על תנאי. מה ששלנו שלנו, ומה ששלכם גם כן שלנו. במקביל נחשפו בשתי המדינות בעיות זהות בלתי פתירות של מגזרים - לא רק שונים, אלא מתנגשים - ושתיהן נקלעו למשבר חוקתי שיש לו מאפיינים דומים.

הבעיה היא חוסר יכולתה של הדמוקרטיה כמות שהיא, ללא הגנות יעילות, להתמודד עם תערובת של קפיטליזם ודת שתומכים זה בזה. בישראל זו לאומנות גזענית-משיחית וקרטלים כלכליים ותקשורתיים שתומכים בממשלת אפרטהייד. בארה"ב זו לאומנות גזענית בחסות אוונגליסטים משיחיים וקרטלים תאגידיים עוקפי שוק חופשי.

בשתיהן התערובת הזו עושה שימוש בכללי דמוקרטיה כדי להרוס את הדמוקרטיה. בין השאר, באמצעות מיליציות ממשלתיות (סוכנות ההגירה האמריקאית ICE ומתנחלי גבעות בישראל). בארה"ב אלו הכמות והגודל שהופכים לאיכות קטלנית, והנזק האמריקאי הופך לנזק גלובלי. הנזק בישראל הוא נטו פנימי, שמקרין על מצב היהדות בעולם ומכרסם בחברה ברמה סרטנית.

מתכון בטוח להפסד

נסיבות היסטוריות דומות הביאו את שתי המדינות למשבר החיצוני והפנימי בימינו אנו. מאז מלחה"ע ה-2 מנהלת ארה"ב קרבות שליטה אימפריאליים במגוון מדינות בכל העולם ובתואנה של "הרוסים באים הרוסים באים", ולאחרונה גם הסינים בדרך. ישראל מנהלת קרבות שליטה על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בטענה של צרכים ביטחוניים עטופים בפרוכת של ציווי אלוקי. סד"כ צבא ארה"ב הוא כ-2 מיליון, ובישראל כחצי מיליון - כולל חיילי מילואים.

החלק המשמעותי והאסטרטגי הוא שלשתי המדינות יש יכולת גרעינית. לארה"ב יש אלפי ראשי קרב בליסטיים עם ראש קרבי גרעיני, ובישראל יש שמועות מבוססות על פרסומים זרים, וכאן טמון ההבדל האמיתי. במקרה של הידרדרות גרעינית ארה"ב לא תיפגע קיומית גם במקרה של כמה פצצות גרעין. ישראל היא מדינה של פצצה אחת. בגוש דן.

חוצמזה, אין שני טיפוסים שונים זה מזה כמו טראמפ וביבי. זה מגלומן ילדותי (ולכאורה דמנטי בהתהוות) ואגואיסט חולני שנאחז כיום ברסיסי המציאות שחודרים להכרתו. גם אם עוזריו הכינו אותו, כולל טלפרומפטר, הוא לעולם חומק לפינות אזוטריות מביכות בביטחון משונה שהוא יכול להרשות לעצמו.

נתניהו, שעל פניו מציג גם הוא בימים האחרונים מבוא לדמנציה, חד כתער בענייני הישרדותו האישית, וכמו טראמפ - כל השאר צרצרים. לשניהם כלי תקשורת המוני (14 בישראל ופוקס בארה"ב) עם מאפיינים דומים של קונספירציה פרועה והצדקה טוטאלית של המנהיג. שניהם חיים בבועת אוסמוזה שיש לה קרום חדיר למחצה שמאפשר רק לחלק מבוקר מן המציאות לחדור אליה. וכשמשהו מתחרבן, כולל קורבנות בנפש, מבחינתם מדובר בנזק אגבי.

התוצאה: כאשר הכל סובב סביבך ומוטת השליטה שלך מוחלטת, אתה מנהל את ענייני החוץ והביטחון ברמה של ניהול הפוליטיקה הפנימית. וזהו מתכון בטוח להפסד בכל זירה חיצונית. כשיש לך מעטפת הגנה פוליטית בבית (חוץ מתקשורת המיינסטרים, יימח שמה), אתה יכול להרשות לעצמך להפסיד בכל זירות הלחימה, צבאית ודיפלומטית, עד שאתה משיק לקטסטרופה - המלחמה באיראן, במקרה טראמפ; ומלחמות השווא בסוריה, לבנון, הגדה, הרצועה, ולאחרונה גם טורקיה, במקרה נתניהו. מכאן הדרך קצרה לדעיכה של שניהם, שגם היא מדהימה במקבילותה.

המאבק בין דמוקרטיה ועריצות בנתונים של תיקו פנימי כמו בישראל וארה"ב מתחולל בתקופה של קפיצת מדרגה ביכולות האיסוף, הניתוח וההפעלה של הבינה המלאכותית בדרכה להיות הבינה המלכותית, אם לא הקיסרית. היא מכשיר שטיפת המוח היעיל ביותר מאז שפיתה הנחש את חווה בגן העדן.

כניסת הטריליונרים החדשים לתהליכי קבלת ההחלטות באמצעות רכש מדיה מסיבי היא הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה בחברה האנושית. מעורבות מסיבית של יחידים שאיש לא בחר בהם היא משחק חדש לחלוטין, שהופך את הדמוקרטיה להיות החלק הכנוע באינטרס העסקי של הקיסרים החדשים.

כמעט לכל טריליונר עתידי יש מאחז במדיה כלשהי לצורכי עיצוב והפצת מסרים ברמת טירגוט גבוהה, שישפיעו ישירות על הצרכן או על הבוחר. מכאן ואילך הופכת הדמוקרטיה לפוקר. מי שיש לו כיסים עמוקים יותר וקשרים עם הדילר (הממשלה), יזכה בכל הקופה.