"גורם מדיני בכיר מסר", "גורם ביטחוני אומר", "מקור המעורה בפרטים טוען", "בסביבת השר מעריכים". אלה משפטים שאנחנו שומעים וקוראים כמעט מדי יום. בעקבותיהם מגיעה לעיתים ידיעה דרמטית, אבל פרט אחד חסר בה: מי בעצם מדבר אלינו?
הציבור מתבקש לקבל מידע מאדם שאינו מכיר, שאינו יודע מה תפקידו, מה האינטרס שלו, אם היה נוכח במקום שעליו הוא מספר - ובעיקר מדוע החליט להעביר את המידע דווקא עכשיו.
חשוב לומר: מקורות חסויים הם חלק חיוני מעיתונות חופשית. עיתונאי אינו יכול לבצע את עבודתו אם כל אדם שמוסר לו מידע חייב להיחשף. חושפי שחיתויות, עובדי ציבור ואנשים מתוך מערכות גדולות זקוקים לעיתים להגנה כדי להביא מידע חשוב לידיעת הציבור.
אבל יש הבדל בין הגנה על מקור לבין הפיכת האנונימיות לשיטה. מאחורי חלק מה"גורמים" מסתתרת לעיתים מערכת משומנת של העברת מסרים: פוליטיקאים, יועצים, אנשי ביטחון, מקורבים ובעלי אינטרסים, שיודעים שאין צורך לכנס מסיבת עיתונאים כדי להשפיע על סדר היום.
לפעמים מספיקה שיחת טלפון אחת לכתב, ומכאן מתחילה מערכת יחסים מורכבת. המקור זקוק לעיתונאי כדי שהמידע יפורסם. העיתונאי זקוק למקור כדי להביא מידע שאין למתחריו. לשניהם יש אינטרס, אבל האינטרסים שלהם אינם בהכרח זהים. העיתונאי רוצה ידיעה, והמקור רוצה להשיג מטרה.
המטרה יכולה להיות פגיעה ביריב פוליטי, הכשרת החלטה שעומדת להתקבל, הפעלת לחץ על מקבלי החלטות, בדיקת תגובת הציבור לרעיון מסוים, או ניסיון להסיר אחריות מכישלון. במילים אחרות, לפעמים ההדלפה אינה מספרת לנו מה קרה, היא נועדה לגרום למשהו להתרחש. וזו בדיוק השאלה שעיתונאי צריך לשאול לפני הפרסום. לא רק "האם המידע נכון?", אלא גם "מדוע האדם הזה רוצה שאפרסם אותו?".
גם מידע אמיתי יכול להיות מניפולטיבי כשהוא חלקי. מקור יכול למסור פרט נכון לחלוטין מתוך דיון סגור, אך להשמיט חמישה פרטים אחרים שמשנים את משמעותו. האם פורסם שקר? לא. האם הציבור קיבל את התמונה המלאה? גם לא. הדלפה יכולה להיות מדויקת בפרטים ומטעה בתמונה שהיא יוצרת.
הבעיה מחריפה כאשר מידע אנונימי מתחיל להתגלגל. כתב מפרסם ש"גורם בכיר" אמר דבר מסוים. אתר אחר מצטט את הפרסום. משם הוא מגיע לרשתות החברתיות ולאולפני הטלוויזיה, ובתוך זמן קצר כבר יושבים פרשנים ומסבירים לציבור את משמעותה של ידיעה שאיש מחוץ למעגל קטן אינו יודע מי עומד מאחוריה. השמועה קיבלה חליפה ועניבה והפכה לחדשות.
אחריות גדולה
אל כל זה מצטרפת התחרות על "פרסום ראשון". תחרות בין עיתונאים הייתה ותמיד תהיה. עיתונאי רוצה להביא סקופ, ובצדק. אבל מבחינת הציבור, אין בדרך כלל חשיבות אם קיבל את הידיעה בשעה 20:01 או בשעה 20:07. יש חשיבות עצומה אם שש הדקות האלה היו מאפשרות לבדוק שהמידע נכון, שלם ומדויק.
הציבור אינו יושב עם סטופר, וכאן מוטלת אחריות גדולה גם על העורך. האם מקור אנונימי אחד מספיק? האם המידע אומת באמצעות מקור נוסף? האם התקבלה תגובתו של מי שעלול להיפגע מהפרסום? ובעיקר, האם לציבור יש אינטרס אמיתי לדעת את הדברים, או שהתקשורת למעשה מסייעת למישהו לנהל באמצעותה מאבק?
אין צורך לחשוף מקור כדי לספק לקורא מידע על טיבו. יש הבדל בין המשפט הסתמי "גורם מסר", לבין הסבר שהמקור מכיר את הדיונים ממקור ראשון, אינו מוסמך לדבר בפומבי, ושהמידע שמסר אומת באופן עצמאי. ככל שהמקור אנונימי יותר, האחריות של העיתונאי גדולה יותר.
גם לפוליטיקאים ולאנשי ציבור נוח להשתמש בשיטה. הם יכולים להעביר מסר חריף בלי לעמוד מאחוריו בפומבי. אם המסר מתקבל היטב, אפשר לאמץ אותו. אם הוא מעורר סערה, אפשר להכחיש, להתרחק ממנו או לטעון שהדברים לא נאמרו בשם הגורם המוסמך. כך נוצרת פוליטיקה של בלוני ניסוי, והתקשורת צריכה להיזהר שלא להפוך למפעל שמנפח אותם.
העיתונות אינה יכולה ואינה צריכה לוותר על מקורות חסויים. בלעדיהם היא תאבד חלק מרכזי מיכולתה לחשוף את מה שבעלי כוח מעדיפים להסתיר. אבל עליה לחזור לעיקרון פשוט: המקור הוא אמצעי להגיע לאמת, הוא אינו תחליף לאמת.
עיתונאי טוב אינו השליח של המקור שלו. להפך. דווקא משום שהוא מכיר אותו, מדבר איתו וסומך עליו, עליו לשאול את עצמו בכל פעם מחדש: מה האינטרס שלו? מה הוא אינו מספר לי? ומדוע הוא מספר לי את זה עכשיו?
בעידן שבו הציבור מוצף במידע, היתרון הגדול של העיתונות המקצועית אינו בכך שהיא יודעת הכל ראשונה. היתרון שלה הוא שכאשר היא מפרסמת דבר מה, הציבור יכול להאמין שמישהו שאל קודם את השאלות הקשות.
לכן בפעם הבאה שבה נשמע ש"גורם בכיר מסר", השאלה החשובה אינה רק מה הוא מסר. כדאי לשאול גם מי רצה שנדע, ומה הוא רוצה שיקרה אחרי שנדע.
התרעות פיקוד העורף