וחוץ מזה, מדי יום רביעי בבוקר מתקשר אליי חברי אמיר תמרי ומפציר בי "כתוב חיובי אבי. אסור להגביר שנאה". ואומר ״הנני״. אז בואו לנשום איתי אוויר פסגות.
גל מספר לי כי הכל הולך קשה מאוד, והעסק קצת תקוע, אבל הוא לא נותן לייאוש להכריע. המחלוקת שלו היא עם המדינה ורשויות התכנון שיודעות ומתועלות להקמת יישובים קהילתיים, מעין "יישובי שינה" לא יצרניים, שכל תושביהם מתפרנסים במוסדות ובמפעלים מחוץ ליישוב, בעוד גל והגרעין המייסד מבקשים להקים יישוב מתוכנן עם אמצעי ייצור, מכסות אדמה ומים, אפשרות לגידולי שדה ומטעים ורפתות ולולים מתקדמים ועוד סוגי חקלאות מודרניים, כדי לממש ציונות, כדי להתפרנס ביישוב וכדי לייצר.
גל סבור כי רק בדרך הזו ניתן לשנע לנגב, לאזור הקשה הזה, אוכלוסייה איכותית, שלא מחפשת רק שכונה ללון בה והקלות מס ועידודים נוספים, אלא לחיות, לייצר, להתפרנס ולהגשים ציונות בקצות האצבעות.
גל וחבריו מלווים על ידי התנועה הקיבוצית, שהקימה לאחרונה גג משותף עם הקיבוץ הדתי ואשר עומדת - לאחר 40 שנה - להקים קיבוצים חדשים, וכעת צריך לחנוך ולסייע לגורמי התכנון והממשלה בהקמה ובתכנון של דבר כזה, שהוא לא "יישוב לינה". מדובר בעניין של החלטה ושל מדיניות ושל הכרה בצורך של משפחות איכותיות ומבוססות, שמוכנות לעזוב הכל ולעלות לנגב (כן, "לעלות" ולא "לרדת") ולהקים שם התיישבות הומוגנית, רעיונית, חלוצית, קיבוצית ושיתופית, לצד אורח חיים עם בית כנסת שהוא גם בית העם. וכן, גם עם ועדת קבלה כמו בקיבוץ.
את התימוכין לעמדתו זו הוא שואב מתפיסתם המדינית של יצחק רבין ויגאל אלון ז"ל: בקעת הירדן היא אזור בהסכמה לאומית ותהיה גבול ביטחון של ישראל בכל הסדר. לעומתו, איתי גונאל, שגם רוצה לראות הקמת קיבוצים חדשים, מבקש להקים אותם בנגב ובגליל ולא בבקעת הירדן, באופן שעלול לדעתו להכשיל הסכם שלום עתידי ולפגוע בפלסטינים השכנים, ובעיקר הוא רוצה שממשלת ישראל תקבל החלטות מדיניות בלי שיישובים כלשהם יהוו מכשול. הוא לא רוצה שהתנועה הקיבוצית תקים התנחלויות "לא משיחיות ולא חילוניות".
ואז נמצאה הנוסחה הנכונה! התנועה הקימה את הקיבוצים גשור ונטור תחת החלטה כי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לא יהיו מכשול לשלום - קרי, אם יחליטו לפנות את הגולן - היישובים יתפנו. גשור כידוע קיים עד היום כקיבוץ, נטור הפך ליישוב מעורב דתי-חילוני, ורמת הגולן סופחה וקיבלה הכרה אמריקאית.
וכעת, "הורה כרוב והורה תרד", הנח"ל חוזר. התנועה הקיבוצית והאגף החברתי-ביטחוני במשרד הביטחון החליטו להקים מחדש גרעיני נח"ל. השבוע עשרות נח"לאים ונח"לאיות ב-11 גרעיני נח"ל החלו "פרק משימה" ושנת שירות בתנועה הקיבוצית, אבל גם בקריית שמונה ובבצת ועוד. הם יעסקו שם בחקלאות ובהדרכת נוער ויעזרו לשקם קיבוצים שפונו וחזרו בדרום ובצפון.
המהלך הגדול עודנו לפנינו, עם עוד 40 גרעיני נח"ל ועם כ-800 צעירים וצעירות שיתיישבו או יחזקו יישובים לאורך הגבול המזרחי המבעבע, הדליל במכשול, בהתיישבות ובבסיסי צבא. כבר אמרו לפניי: אם תחשיכו את מדינת ישראל ותשאירו רק נורות בכל יישוב שהוקם על ידי הנח"ל - תראו את גבולותיה של מדינת ישראל, כנאמר: "וחי כל אשר יבוא שמה הנחל" (יחזקאל פרק מז).
חתירה פוליטית לשירות אזרחי לכל במדינת ישראל, עם עדיפות לצורכי צה"ל, תאפשר להרחיב גם את מסגרת הנח"ל באופן שמשלב ביטחון, חקלאות והתיישבות - שבתפיסת ביטחון מפוכחת אי אפשר להפריד ביניהם בהיבט של חוסן, נחישות ושילוב של מגל וחרב (אז) וג'ון דיר ומסק"ר (היום). בהצלחה.
ניר גונטז' ואחרים ראו בזה גזענות טהורה של שטרן ושלי, והתפתח בינינו דיון על ציונות, התיישבות, גזענות ומה שביניהם. בעוד אני תומך גדול בחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב (שלא על חשבון האוכלוסייה הערבית והבדואית כמובן), גונטז' סבור שמדובר ב"התנחלויות אשכנזיות", כלשונו.
הלוואי שהייתי יכול לומר לכם שאינני מוטרד מהעובדה שבגליל יש מיעוט יהודי של 34%, ואילו במה שמכונה לב הגליל (בין כרמיאל לנצרת) - 14% יהודים בלבד. אני מוטרד מזה מאוד ומציע גם לכם להיות מוטרדים, גם בהיבט של פיזור אוכלוסייה למרחב הכפרי, גם בהיבט של החזקת החקלאות, המטעים והשדות, גם בהיבט של תשתיות חינוך ותרבות. כך גם בנגב. זוהי משימה לאומית אדירה של הממשלה הבאה, בעיקר בגליל, שתושבים רבים שפונו ממנו, טרם שבו.
כששמעתי אז על אסונו של הקיבוץ, נשאוני רגליי לשמרת, אל שתי המשפחות שלא הכרתי, והזלתי איתן דמעה. שתי המשפחות, הקהילה והקיבוץ, החליטו לא לשקוע באבלם, אלא לבחור בדרך ההנצחה, השיקום והחיים עצמם.
7. במשך שנים שיקרו לי ולכולנו. אמרו לנו בבית שבית הספר והלימודים הם "הכנה לחיים", בעוד מתברר שהם החיים עצמם, חיי הנעורים, הסקרנות והחוויות. אותי למשל שלחה "היועצת הפסיכוטכנית" של עיריית תל אביב ללמוד מסגרות בבית הספר שבח, ושם שייפתי ברזלים במשך שנתיים לאי-שביעות רצונו של המורה למסגרות, ולא ראיתי בכך "הכנה לחיים".
החיים שלי היו בשכונה ובתנועת הנוער ובעבודה בבריכת "גלית" ביד אליהו. בכיתה י"א, עם תעודה נוראית, רציתי ללכת לקיבוץ, אבל אף קיבוץ לא קיבל אותי בגלל הציונים (בית אלפא, יקום, עין דור ועוד). אז הצטרפתי לחברת הנוער בלהבות חביבה, שם למדנו הבנים שוב מסגרות בבית הספר עמל בעין שמר. מתברר שקראו לזה "הסללה". כמובן שבתום לימודיי הנחתי את המחרטה מאחור ופניתי לתקשורת ודוברות.
אצל הדור של ילדיי ונכדיי זה כבר שונה, ואני מקפיד לומר להם: תיהנו, אלו החיים עצמם. אז להם ולכל תלמידי ישראל, בהצלחה; למורים ולסגל החינוך, תודה והערכה; ולנו, שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף