זהו ציבור שונה במידה רבה מזה שאפיין חלקים גדולים יותר של ההגירה מישראל בעבר, שכללה גם עולים מברית המועצות לשעבר שעזבו לאחר שעלו, והרבה אנשי צווארון כחול – שברובם לא עזבו מסיבות פוליטיות מובהקות. חלק גדול מהטסים לארץ כדי להצביע בעבר היו חרדים עם קשר רופף במיוחד למדינה – ואינני זוכר אף דיווח על סירובם.
היות שהמצב שונה כעת, ברור שבממשלת נתניהו לא מתביישים לפעול בהתאם. ביולי דווח ב"הארץ" כי גורמים בצמרת משרד התחבורה מוטרדים מהגעתם הצפויה של אלפי ישראלים מחו"ל, משום שרובם המכריע צפויים להצביע לאופוזיציה. לפי הדיווח, במשרד התקיימו שיחות על דרכים למנוע או לפחות לצמצם את טיסות השכר שיביאו אותם לישראל בימים שלפני הבחירות. בין האפשרויות שעלו היו צמצום הסלוטים בנתב"ג ושימוש במצוקת החניה בשדה באופן שידחק את טיסות השכר לסוף סדר העדיפויות.
וזה היה רק חלק מהתמונה. כאשר ישראלים בארץ החלו להציע מקום לינה והסעות בחינם למצביעים המגיעים מחו"ל, הליכוד פנה לוועדת הבחירות בדרישה לבדוק את היוזמות. יועמ"ש המפלגה כינה אותן "תופעה חדשה וחמורה של שידול הגעת מצביעים" באמצעות "שוחד ומתנות אסורות".
במקביל, ישראלים בחו"ל שניסו לברר אם הם בכלל מופיעים בפנקס הבוחרים נתקלו במערכת ממשלתית שלא סיפקה תשובות. חלקם כבר רכשו כרטיסי טיסה. אחד מהם סיפר כי בבחירות הקודמות לא נתקל בבעיה כזאת. גם אני, שביליתי שנים ארוכות בחו"ל, לא זוכר תופעה בזאת.
שר, משפטן ותיק המתנסח באופן שקול וזהיר, אינו פוסל מניעים זרים, פוליטיים. "נראה שיד עלומה מכוונת הפעם מדיניות שלא לסייע למי שמבקשים לממש את זכותם האזרחית ולהגיע ארצה לשם כך, על חשבונם", אמר לי. "כי הפעם אין מדובר בקבוצות מאורגנות של חרדים מברוקלין, אלא באזרחיות ואזרחים ישראלים שיבואו להצביע בתקווה לתיקון ולא בעד ממשלת המחדל". ובתוך התמונה הזאת מופיע קוד 51 – סימון מנהלי במרשם האוכלוסין שפירושו "חדל להיות תושב". חוק הבחירות קושר את הכללתו של אזרח בפנקס הבוחרים לרישומו כתושב, ולכן הסימון הזה הופך אזרח ישראלי בגיר לאדם שאינו יכול להצביע.
יש כאן בעיה חוקתית. חוק יסוד: הכנסת קובע בפשטות כי כל אזרח ישראלי שמלאו לו 18 שנה זכאי לבחור לכנסת, אלא אם בית משפט שלל ממנו את הזכות מכוח חוק. הוא אינו מתנה את הזכות בכך שהאזרח יגור בישראל, שמרכז חייו יהיה בישראל, שייחשב "תושב" או שישלם כאן ביטוח לאומי. האזרחות והגיל הם שמקנים את הזכות. בפועל פועלת מערכת אחרת.
חוק הבחירות קושר את ההצבעה להופעה בפנקס הבוחרים; הפנקס נשען על מרשם האוכלוסין; וקוד 51 מוציא אוטומטית בפועל את מי שמסומן בו מן הפנקס. כך נוצר האבסורד: האזרח נשאר ישראלי, חוק היסוד ממשיך להעניק לו זכות לבחור — אבל המנגנון המנהלי מונע ממנו להצביע.
זהו לב העתירה שהגישו מאה הישראלים. חלקם, לדברי שר, הצביעו בבחירות קודמות, ואפילו ב-2022. חלקם משלמים ביטוח לאומי וחשבו שהם עדיין תושבים. אחד מהעותרים הוא פרופסור אמריטוס שעבר לניו יורק לפני שנים מעטות ומגיע לישראל, לדברי שר, כשש פעמים בשנה כדי ללמד באוניברסיטה. קוד 51 הוצמד לכולם בלי שידעו עליו, ללא הודעה, בלי שניתנה להם הזדמנות להשיג עליו — וזה גובר בפועל על זכות שמעניק להם חוק יסוד.
שופטי בג"צ דחו את העתירה השבוע – לא כי הכריעו נגד הטענה החוקתית אלא בשל השיהוי, המסלול הדיוני ולוח הזמנים הבלתי אפשרי ימים ספורים לפני סגירת פנקס הבוחרים. השופט יחיאל כשר הגדיר במפורש את שאלת הפגיעה האפשרית בזכות החוקתית "שאלה נכבדה", והבהיר שניתן יהיה להביא אותה שוב בפני בית המשפט לאחר הבחירות. ייתכן אפוא שבעתיד יקבע בית המשפט שהזכות היתה שלהם מלכתחילה. אלא שב-27 באוקטובר הם כבר לא יצביעו.
השאלה הגדולה היא כמה אנשים נמצאים מאחורי המאה האלה. אלף? עשרת אלפים? עשרות אלפים? שר מעריך שמדובר במאות רבות וכנראה באלפים, ועוד ב-13 ביולי הגיש בקשת חופש מידע מפורטת. הוא ביקש לדעת מהם הקריטריונים להפעלת קוד 51, כמה אזרחים מסומנים בו כיום, כמה קיבלו אותו בכל שנה, האם הם מקבלים הודעה ומהן ההשלכות שנמסרות להם. לדבריו, עד לשעה זו הוא לא קיבל שום תשובות.
מן הסתם, הנתונים נמצאים במרשם האוכלוסין ומשרד הפנים יכול להפיק אותם בלחיצת כפתור. ובינתיים הציבור הולך לבחירות בלי לדעת כמה אזרחים ישראלים מחזיקים בזכות בחירה מכוח חוק היסוד אך קוד מנהלי במרשם האוכלוסין מונע מהם לממש אותה
לכן האחריות עוברת עכשיו למוסדות שעוד יכולים לפעול לפני שהקלפיות נפתחות: בראש ובראשונה ועדת הבחירות המרכזית, וגם נשיא המדינה והתקשורת החופשית. ועדת הבחירות מגדירה את עצמה גוף ממלכתי עצמאי ובלתי תלוי, שתפקידו להבטיח הליך בחירות תקין ומהימן המשקף את רצון הבוחרים. היא אינה יכולה להסתפק באמירה שמשרד הפנים הוא שמייצר את פנקס הבוחרים, כפי שהציגה בעמדתה לבג"ץ.
עליה לדרוש ממנו מיד את הנתון המלא: כמה אזרחים בעלי זכות בחירה חוקתית מסומנים בקוד 51 ואינם בפנקס; מתי הוצמד להם הקוד; כמה מהם קיבלו הודעה; ומה ניתן עדיין לעשות כדי לאפשר למי שמעולם לא ויתר ביודעין על זכותו להצביע לממש אותה ב־27 באוקטובר. אם החוק הקיים מגביל את יכולתה לתקן את הפנקס, עליה לפחות לומר זאת בקול, לפרסם את ממדי הבעיה ולדרוש מן המדינה פתרון חירום. שתיקה ביורוקרטית או גרוע מכך, "התיישרות" בבג"ץ עם משרד הפנים לשלילת הזכות להצביע מטעמים טכניים-לוגיסטיים, מול מספר לא ידוע של קולות אבודים, אינה ניטרליות.
גם יצחק הרצוג אינו יכול להסתפק בקריאות כלליות לאחדות. רק לאחרונה הוא כינס בבית הנשיא את יו"ר ועדת הבחירות נעם סולברג ואת ראש השב"כ לדיון בטוהר הבחירות והכריז שתקינות הבחירות היא "אתגר לאומי מהמעלה הראשונה". הנה האתגר. הנשיא אינו יכול לשנות את החוק בצו, אבל הוא יכול לכנס מיד את סולברג, שר הפנים, היועצת המשפטית לממשלה ונציגי העותרים; לדרוש שמשרד הפנים יפרסם לאלתר את הנתונים; ולומר בפומבי עיקרון שאמור להיות מובן מאליו: מדינת ישראל חייבת לעשות כל שביכולתה כדי שאזרח שחוק יסוד חוקתי מעניק לו קול, יוכל להשתמש בו.
ולתקשורת יש תפקיד פשוט אפילו יותר: להפסיק להתייחס לזה כאל סיפור קטן על מאה ישראלים שנתקעו בבירוקרטיה. צריך לדרוש יום אחרי יום את המספר שמשרד הפנים טרם מסר, לאתר ישראלים נוספים שנושאים קוד 51, לבדוק מתי וכיצד ומדוע הוצמד להם, להשוות את הטיפול בהם לבחירות קודמות, ולבחון כל החלטה של משרד התחבורה, משרד החוץ ומשרד הפנים שעלולה להשפיע על יכולתם של ישראלים בחו"ל להגיע ולהצביע. דמוקרטיה אינה נשמרת באמצעות פסק דין שיינתן חצי שנה אחרי שקולות כבר אבדו.
זה דורש טיפול מיידי. אחרי 27 באוקטובר אפשר יהיה לקיים דיונים חוקתיים מרתקים, להקים ועדות, לפרסם נתונים ולהסביר מי טעה. וכמובן גם לפסוק בבג"ץ בשאלה החוקתית של חוק רגיל הגורע זכויות אזרח שנקבעו בחוק יסוד. דבר אחד כבר יהיה בלתי אפשרי: להחזיר לקלפי קול שנמנע מאזרח ביום הבחירות.
והחשד הכבד על מניעי הממשלה אינו מתקיים בחלל ריק. הליכוד נכנס לבחירות האלה אחרי שנים של שחיקה שיטתית של כללי המשחק: דה־לגיטימציה של המפלגות הערביות ושל האפשרות להקים ממשלה הנשענת על קולות אזרחי ישראל הערבים; מתקפות בלתי פוסקות על כל שומרי הסף, בתי המשפט, היועצים המשפטיים, המשטרה, השב"כ, הצבא והתקשורת כאשר אלה אינם משרתים את נתניהו; וכעת גם קמפיין שמציג יריבים פוליטיים כמעט כבוגדים, משקר על "בגידה מבפנים"ב-7 באוקטובר, ומכין את הבסיס לטענה שגם הפסד בבחירות יהיה עוד מזימה של "הדיפ סטייט" המדומיין.
זהו אותו היגיון: אם קולות הערבים מכריעים — הרוב אינו לגיטימי; אם ישראלים בחו"ל צפויים להצביע נגד הממשלה — מקשים עליהם להגיע ולהצביע; ואם בכל זאת ייווצר רוב להחלפת נתניהו — אפשר יהיה לטעון שהבחירות עצמן הוטו נגדו.
על הרקע הזה, קשה להתייחס בימים אלה לקוד 51 כאל עוד סיפור תמים על פקידות מבולבלת.
אפשר לפרק את התמונה הזאת לחלקים ולמצוא הסבר מנהלי לכל אחד מהם: שיקולי תעופה בנתב"ג, דיני תעמולת בחירות, תקלה בבוט, עומס בקונסוליה, קוד ישן במרשם האוכלוסין. אלא שכל החלקים פועלים במקרה לאותו כיוון — פחות ישראלים מחו"ל, שהממשלה מעריכה כי הם מתנגדיה, יצליחו לממש את זכותם להצביע.
מול מכלול המעשים, האינטרסים וההכנות שכבר גלויים לעין, היחס לישראלים בחו"ל נראה פחות ופחות כמו רצף תקלות ויותר ויותר כמו חלק ממאמץ רחב יותר לעצב את תנאי הבחירות לטובת השלטון. במילים אחרות: לגנוב את הבחירות.
התרעות פיקוד העורף