זו רוח הזמן. רוח של חשדנות, של קונספירציה, של תימהונות בצמרת. אפשר לשאול: האם נכון לאפשר לשלטון להדהד תיאוריות כאלה? האם נכון לאפשר לו לעשות זאת בלי לאתגר אותו? מצד אחד, חשוב שנדע מה חושבים האנשים בצמרת.
מצד שני, נניח שאשת ראש ממשלה במדינה כלשהי, בזמן כלשהו, טוענת שבמרפסת המעון הרשמי נחתה צלחת מעופפת, שמתוכה יצא יצור חמוד, עם שני זוגות עיניים ואוזניים על עמוד. האם במקרה כזה צריך לשוחח איתה על האירוע הזה, להתעניין במחשבותיה, בחוויותיה, בהשערותיה? או שמא צריך לומר – זו אומנם אשת ראש ממשלה, אבל יש סיפורים שמעידים על אדם, שהוא פשוט אינו כשיר לניהול שיחה שראוי שהציבור יאזין לה?
מלחמה בפופוליזם
"גיוס חרדים והשילוב שלהם בצה"ל לא ייעשה בפופוליזם, אלא בעבודה קשה וביצירת אמון... אז יאללה, חאלס עם כל הפופוליזם השקרי הזה". ע. וינטר.
"הפתרון בעזה הוא אחד: הגירה. אויב שיפתח נגדנו במלחמה ישלם מחיר טריטוריאלי כבד". ע. וינטר.
אולי זה המצב הנכון. אולי הכמיהה לדם חדש מיותרת וילדותית. אולי מה שישראל זקוקה לו כעת הוא הנהגה מנוסה, מיומנת. בהחלט ייתכן שזה מה שהיא זקוקה לו. אבל לא זה מה שאמרו הבוחרים רק לפני רגע. לא זה מה שייחלו לו הבוחרים רק לפני רגע. הם ציפו להתחדשות של גשם וקיבלו – כמו במערכון הישן של "זהו זה" – עוד יום של שמש. חוץ מעופר וינטר. היחיד שאפשר לומר עליו: הוא חדש. לא בדיוק חדש בזירה הציבורית. לא בדיוק חדש במובן של "עד לפני רגע לא ידענו מי הוא". אבל כן חדש בזירה הפוליטית. ראש מפלגה שעוד לא ישב בכנסת. היחיד (אם לא סופרים את מי שנמצאים עמוק מתחת לאחוז החסימה).
עד כאן, החדשות הטובות. ומכאן – שאלה. איך מיישבים את שתי האמירות של עופר וינטר, ומה הן מלמדות אותנו על המועמדות שלו, ועל התוכניות שלו, ועל הרצינות שלו.
אמירה ראשונה: אי אפשר לגייס חרדים בכוח. צריך הסכמה. מי שאומר אחרת, פופוליסט. וזו כמובן, לא תוכנית עבודה, זו החצנה של סנטימנט מוכר למדי. זו אמירה של סמוטריץ', עם תוספת אמינות. למה תוספת? כי וינטר, שלא כמו סמוטריץ', לבש מדים ויצא לקרב. כי וינטר, שלא כמו סמוטריץ', נראה כמי שבאמת רוצה להכניס חרדים לצה"ל. ומצד שני, התוכנית – אם אפשר לקרוא לזה כך – אותה תוכנית: נדבר, נבקש, נציע מסלולים, נפנה ללב היהודי החם, נלהיב, נארגן, נתקדם בהדרגה, ניתן להם להיכנס חרדים ולצאת חרדים. את המוזיקה הזאת כבר שמענו. על המוזיקה הזאת כבר דיברנו. העובדה שעכשיו מנגן אותה חצוצרן אחר, לא מבטיחה שאקורד הסיום יהיה אחר.
כי אם כבר, האתגר שאפשר להתמודד איתו באמצעות פתרונות שכבר נמצאים על השולחן וכבר מספקים רמז שיש להם פוטנציאל להצלחה - הוא האתגר החרדי. לא, לא יהיה קל לגייס את כולם. אבל כן מדינת ישראל מצוידת בכלים רבים שיעלו את שיעור המתגייסים החרדי, ובמקביל יפנו תקציבים על חשבון המשתמטים לפיצוי החיילים. התהליך הזה כבר מתנהל. הממשלה הבאה לא צריכה להפסיק אותו, ולא צריכה לשנות אותו, ולא צריכה לחוקק אותו, ולא צריכה לעדכן אותו. היא צריכה להמשיך לנהל אותו. וינטר, בדיבורים נמהרים על פופוליזם, מבקש לחבל בו (במובן הזה, המסרים של איזנקוט דומים בשטחיותם למסרים של וינטר).
לעומת זאת, את "הפתרון האחד" של וינטר לאתגר המורכב של עזה אפשר להשליך לסל החלומות שקשה מאוד להגשים. אפשר לשלוח את וינטר לשאול את יצחק רבין על החלום הזה. למעשה, לרבין היה חלום עוד יותר רדיקלי. "ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים". אפשר לשלוח את וינטר לשאול את דונלד טראמפ. גם הוא חלם את חלום ההגירה. בעיקר, אפשר לשלוח את וינטר לשולחן העבודה ולבקש תרשים כללי – שאינו נגוע ב"פופוליזם שקרי" שווינטר בז לו – של התוכנית שהוא מציע. איך הוא מתכוון לחתור למימוש של "הפתרון האחד". איך הוא מתכוון להגיע ממצב אל"ף (זה שאנחנו נמצאים בו היום) למצב בי"ת (כשאחרון העזתים עולה על ספינה ומפליג ליעד בלתי ידוע).
אל תעצרו את נשימתכם. אין לו תוכנית כזאת. ובמילים אחרות: דווקא במקום שבו יש תוכנית עבודה פחות או יותר סבירה, עם סיכויים להצלחה מסוימת, גם אם לא מלאה – האתגר החרדי – וינטר מבקש לעצור כדי לעשות שוב את מה שכבר נוסה ונכשל. לעומת זאת, במקום שבו יש חלום יפה, בלי תוכנית עבודה, בלי היתכנות מעשית, בלי סיכויים להצלחה חלקית או מלאה שאפשר להצביע עליהם – הגירה מעזה – וינטר מבקש לשכנע שהוא מחזיק בכיסו את "הפתרון האחד".
בכל מערכת בחירות סמלים הם דבר חשוב. בכל שיחה פוליטית סמלים הם דבר חשוב. "פרס יחלק את ירושלים", זה עיסוק בסמל. "ירושלים המאוחדת" זה הסמל. שמעון פרס הוא מי שלפי הסיסמה מסכן את הסמל. "צ'חצ'חים" זה סמל. דודו טופז ניסה להשתמש בו כדי לרמוז לתומכים פוטנציאליים שהצבעה לצד השני היא הצבעה לאספסוף. מנחם בגין ידע לקחת את הסמל ולהפוך את משמעותו: המילה "צ'חצ'חים" לא מתארת אספסוף שראוי להסתייג ממנו – היא מתארת את בני עדות המזרח, היא עלבון שמכוון לבני עדות המזרח. היא סמל, בהחלט סמל, להתנשאות של תומכי המערך על בני עדות המזרח.
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר את חטאי העבר של השמאל, המוכן להפעיל כוח דורסני לטובת שלטונו, ואז לנסות למתוח קו מדוד בן־גוריון לגדי איזנקוט (וזה כמובן מהלך קצת מסוכן: כי אם איזנקוט הוא בן־גוריון, זה אולי מפליל אותו בפרשת אלטלנה, אבל גם מגדיל אותו בהרבה מאוד דרכים).
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר שהסתה, קיטוב, קרב פנימי ופלגנות עלולים להוביל לאסון. במקרה כזה אולי אלטלנה היא סמל שאפשר להשתמש בו נגד דוברים גסי רוח וחמומי מוח כמו שלמה קרעי או חנוך מילביצקי.
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להיזכר שבמדינה, שלא כמו במדינה בדרך, הכוח מרוכז בידי השלטון והשלטון בלבד, ושכל ערעור על המונופול של השלטון על הכוח עלול להוביל למפגש קטלני שסופו אסון. במקרה כזה, אלטלנה היא סמל מתאים לשבוע שבו חבר כנסת ילדותי לוקח פטיש והולך לנפץ אנדרטאות כאחרון הבריונים שעושים דין לעצמם.
אפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר שנתניהו הנרדף הוא כמנחם בגין הנרדף – רק שכעת יש לנרדף כוח מספיק כדי להלום ברודפיו באמצעות הקלפי. ואפשר להשתמש באלטלנה כדי להזכיר שנתניהו הוא הרבה דברים, אבל אינו בגין ואינו דומה לבגין. נתניהו – היה מי שהזכיר – רץ להתחרות עם חברו לקואליציה איתמר בן גביר על הקרדיט למציאת אלטלנה. בגין היה יוצא מהאולם כשאבותיו הרוחניים של בן גביר היו עולים לנאום במליאה, ולא היה מעלה על דעתו לחבור אליהם.
סמל: כדי לעשות בו שימוש אפקטיבי צריך לוודא שלציבור יש יכולת להבין אותו. "פרס יחלק את ירושלים" זה קל. אין ישראלי שאינו מכיר את ירושלים ושלא יודע שהיא "מאוחדת", או לפחות מעמידה פני מאוחדת. עד כמה הישראלים מכירים את פרשת אלטלנה? תכף נגיע לזה, אבל כבר נאמר: פחות מאשר את ירושלים.
למעשה, כאשר השר בן גביר אמר עם מציאת הספינה ש"פרשת אלטלנה היא פצע מדמם בתולדות ישראל", הוא לא לגמרי דייק. פרשת אלטלנה היא פצע שהגליד מזמן, אלא שפוליטיקאים מסוגו, וגם נתניהו, מקפידים לגרד את הפצע לעיתים קרובות בניסיון לפתוח אותו, ולהגיר דם – במובן המטפורי כמובן.
הם מבקשים להחזיק באלטלנה כסמל מסוג מסוים, סמל לדורסנות שטרם באה על פתרונה (פעם זה היה בן־גוריון, היום זה נשיא העליון יצחק עמית); סמל לנכונות לפגוע ביהודים אחרים (פעם זה בן־גוריון, היום זה השמאל המטרטר בענייני התנחלויות); סמל לעמידה הגאה של הימין, שהוא הממלכתי האמיתי (פעם זה בגין, היום זה נתניהו). לא סמל להכרח לוודא שלמדינה יש מונופול על כוח. לא סמל לקושי של קבוצות מסוימות לקבל את מרות שלטון החוק. לא סמל להכרה בצורך להרגיע את הרוחות כאשר הן סוערות מאוד כדי למנוע הידרדרות לשפך דם. הסמלים האלה לא משרתים את המנהיגים שמגרדים את גלד אלטלנה.
האם הסמל אפקטיבי? שאלנו לפני שבוע, בסקר שנערך יום לאחר מציאת הספינה, אם החלטת בן־גוריון לפתוח באש הייתה נכונה או לא נכונה. האמת – שאלה קשה. לא קל לישראלי של 2026 לשים עצמו בנעלי ראש הממשלה בשנת 1948. לא קל לשחזר את אווירת הימים ההם, לא קל להבין את סבך האינטרסים שהביאו את אלטלנה לחופי ישראל, לא קל להתעמק בשאלות על יחסי בן־גוריון עם האצ"ל ועם הפלמ"ח.
לא קל, ולכן לא פלא שחלק גדול מאוד מהמשיבים על השאלה הזאת בחרו במפלט הקל: "לא יודעים". האם בן־גוריון קיבל החלטה נכונה? קרוב למחצית מהישראלים של ימינו, ורק מעט פחות מזה (44%) מהיהודים־ישראלים של ימינו - לא יודעים.
קרוב ל־100 תומכים של הליכוד השיבו לסקר. גם מהם, כ־50 "לא יודעים". זה אומר שאלטלנה היא סמל שהאפקטיביות שלו מוגבלת, אפילו בקרב קהלים מובהקים של המנהיגים שמבקשים להשתמש בו. הציבור שמכיר את פרשת אלטלנה, או לפחות נדמה לו שמכיר אותה מספיק כדי שתהיה לו דעה, הוא הציבור הדתי והחרדי. בקרב ישראלים דתיים וחרדים, שיעור אי־הידיעה צונח ושיעור הידיעה הברורה – שבן־גוריון פעל לא נכון – מזנק. 57% מהדתיים אומרים שבן־גוריון לא פעל נכון, רק 5% שפעל נכון. מקרב החרדים 67% אומרים שלא פעל נכון. רק 4% אומרים שפעל נכון.
ומה באופוזיציה? שם אולי אפשר לזהות שלישראלים קשה לומר שבן־גוריון פעל נכון. קשה להם לומר שלעיתים ירי בכינון ישיר של יהודים על יהודים הוא המוצא הנכון למנהיג בסיטואציה מורכבת, לחוצה, מאיימת. אפשר להבין את הסנטימנט הזה, את החשש מלאשרר בדיעבד מעשה כל כך אלים. זה סנטימנט בריא. ומצד שני, מחשבה צלולה מוכרחה להוביל לידיעה שלעיתים עלולות להיוותר נסיבות שבהן ירי בכינון ישיר של יהודים על יהודים הוא המוצא הנכון למנהיג.
הנה דוגמה קלה: אייב לינקולן ומרד מדינות הדרום. אם היה מחליט לא להחזיר באש, ארה"ב של אמריקה לא הייתה. אם היה מחליט להחזיר באש (הדרומיים ירו ראשונים) אבל מפסיד במלחמה, ייתכן שעד היום היו אומרים – הא, הנה המנהיג המרושע שהורה לאמריקאים לפתוח באש על אחיהם האמריקאים.
לינקולן החליט שצריך לירות. בן־גוריון החליט שצריך לירות. זה כמובן לא אותו מקרה, ולא אותה החלטה, ולא בהכרח אותו לקח. אבל זו דוגמה לאפשרות שלעיתים מנהיג נדרש להחליט, מה שבדיעבד קשה מאוד לומר עליו - "כן, זו הייתה ההחלטה הנדרשת".
במחשבה זהירה אולי אפשר אפילו להניח שזו אחת הסיבות לריבוי של "לא יודעים". איך יכול להיות שכל כך הרבה ישראלים לא יודעים לומר מה דעתם על החלטה כל כך דרמטית, שדובר בה כל כך הרבה? ישראלים – אם אתם חיים כאן, אתם יודעים את זה – הם אזרחים עם יותר מדי דעות, לא עם פחות מדי דעות. אבל לפתע, דווקא בעניין גדול כזה, מתברר שקשה להם. כמובן – אולי זה חינוך גרוע, או שלא קראו מספיק ספרים, או לא האזינו לסיפורי מורשת. ומצד שני, השאלה לא נשאלה בשבוע סתמי, אקראי, היא נשאלה בשבוע שבו היו הרבה מאוד דיבורים על אלטלנה, כך שגם מי שלא ידעו קודם, יכלו בקלות לגלות עכשיו ולגבש דעה, ואם לא דעתם שלהם, דעת מנהיגיהם.
אז אולי זו המשמעות של "לא יודעים". חלק באמת לא יודעים, וחלק יודעים שבסתר ליבם הם חושבים שבן־גוריון עשה את הדבר הנכון אבל לא נעים להם להגיד את זה, כי המשמעות ברורה (כן, הוא צדק כשהורה ליהודים לירות על יהודים), או שלא נעים להם להגיד את זה, כי ההשלכות הפוליטיות ברורות (זה יהיה כלי פוליטי שישמש את הצד השני כהוכחה לנכונות של האופוזיציה להסכים לפעולה אלימה).
התרעות פיקוד העורף