"אם לא מדינה פלסטינית - אז מה?": השאלה שאיזנקוט יצטרך לענות עליה | אסעד אל־עויווי

השאלה שגרשון בסקין הציב לגדי איזנקוט היא שאלה שכל ישראלי שמתנגד למדינה פלסטינית חייב להשיב עליה. אבל גם אנחנו, הפלסטינים, חייבים לשאול את עצמנו מהו הפרויקט המדיני שאנחנו מציעים. במאמר שפרסם גרשון בסקין ב"אל־קודס" ב־4 בספטמבר, הוא הציב בפני גדי איזנקוט שאלה פשוטה לכאורה, אך למעשה מהותית הרבה יותר: אם אתה שולל מדינה פלסטינית — מה אתה מציע במקומה?

זו אינה שאלה לאיזנקוט בלבד. זו שאלה לחברה הישראלית כולה. לאחר עשרות שנות סכסוך, אי אפשר עוד להעמיד פנים שהבעיה הפלסטינית היא רק בעיה ביטחונית שאפשר "לנהל". ישראל יכולה להחליף את נתניהו באיזנקוט, בבנט או בכל מנהיג אחר. היא יכולה לשפר את המודיעין, לחזק את הצבא ולשנות מדיניות טקטית. אבל כל אלה אינם משנים עובדה בסיסית אחת: העם הפלסטיני לא ייעלם.

גם הכיבוש לא הופך לפתרון רק מפני שמנהלים אותו ביעילות רבה יותר. בנקודה הזו בסקין צודק: ניהול הסכסוך אינו אסטרטגיה, ודחיית ההכרעה אינה מדיניות. לכן השאלה לישראלים צריכה להיות ישירה מאוד: אם לא מדינה פלסטינית — אז מה כן?

אם אתם מתנגדים לנסיגה מהשטחים, מתנגדים למדינה פלסטינית, ובאותה נשימה גם שוללים מדינה אחת עם שוויון זכויות מלא בין יהודים לפלסטינים — מהו העתיד שאתם מציעים לנו?

כיבוש קבוע? התנחלויות הולכות ומתרחבות? שליטה צבאית במיליוני בני אדם ללא זכויות לאומיות? אלה אינם פתרונות. אלה הם מתכונים להמשך הסכסוך. ביטחון ישראלי אינו יכול להיבנות לאורך זמן על שלילת החירות הפלסטינית. אפשר להפעיל כוח צבאי, לייצר הרתעה, לסכל פיגועים ולהחזיק בשטח. אבל אי אפשר להפוך שליטה בעם אחר להסדר מדיני בר־קיימא.

מי שטוען שמדינה פלסטינית היא "טעות חמורה" חייב להציג חלופה. אי אפשר לומר "לא" לשתי מדינות, "לא" למדינה אחת, ו"לא" לסיום הכיבוש — ואז לקרוא לזה אסטרטגיה. זהו למעשה המשך המצב הקיים.

והמצב הקיים כבר הוכיח עד כמה הוא מסוכן. אבל השאלה אינה יכולה להישאר ישראלית בלבד. גם אנחנו, הפלסטינים, חייבים לשאול את עצמנו שאלות לא פחות קשות. לא מספיק לומר שהכיבוש הוא הבעיה. הוא אכן הבעיה המרכזית, אבל עלינו גם להחליט איזה עתיד אנחנו מציעים לעצמנו.

האם נמשיך להיות שבויים בפילוג בין עזה לגדה? האם נסכים שהסוגיה הפלסטינית תצטמצם לחלוקת מזון, סיוע הומניטרי ושיקום? האם עתידנו ימשיך להיות תלוי בכל מערכת בחירות בישראל? והאם בכל פעם שנתניהו נחלש נחכה למחליפו, בתקווה שהוא יהיה "נוח" יותר לפלסטינים?

התשובה חייבת להיות לא. הפלסטינים זקוקים לפרויקט פוליטי משלהם — ברור, דמוקרטי, לגיטימי ומאוחד. אנחנו צריכים לחדש את המוסדות הלאומיים, לסיים את הפילוג, לקיים בחירות, להחזיר את האזרחים למרכז המערכת הפוליטית ולגבש הנהגה שמסוגלת לדבר לא רק לעולם הערבי או לקהילה הבינלאומית, אלא גם לעם הפלסטיני עצמו ולחברה הישראלית.

איננו צריכים להמתין לישראל כדי שתגדיר את עתידנו. אבל גם ישראל אינה יכולה להמשיך להגדיר את הפלסטינים כבעיה שצריך לנהל. המסר לישראלים צריך להיות ברור: איננו מבקשים מכם לוותר על הביטחון שלכם. להיפך. לישראלי יש זכות לחיות בביטחון, בדיוק כפי שלפלסטיני יש זכות לחיות בחירות. אין סתירה הכרחית בין שתי הזכויות האלה.

הסתירה נוצרת רק כאשר צד אחד מבקש לבנות את ביטחונו על שלילת זכויותיו של האחר. במובן הזה, השאלה של בסקין לאיזנקוט חשובה הרבה מעבר לאיזנקוט עצמו. גם אם נתניהו יוחלף מחר במנהיג מתון יותר, שום דבר מהותי לא ישתנה אם התפיסה תישאר אותה תפיסה: כוח במקום מדיניות, שליטה במקום הסדר, וניהול הפלסטינים במקום הכרה בזכויותיהם.

איזנקוט יכול להיות מנהיג טוב יותר מנתניהו. אבל אם הוא שולל מדינה פלסטינית ואינו מציע פתרון אחר — הוא עדיין נשאר בתוך אותה תפיסה שהביאה את שני העמים למבוי הסתום הנוכחי.

הבעיה אינה רק מי יושב בלשכת ראש הממשלה. הבעיה היא לאן הוא רוצה להגיע. ולכן השאלה הישראלית היא: מה תעשו עם מיליוני פלסטינים שלא ייעלמו? והשאלה הפלסטינית היא: האם נמשיך לחכות למה שישראל תעשה, או שנבנה סוף סוף פרויקט לאומי משלנו? אולי אחרי כל השנים האלה הגיע הזמן ששני הצדדים יפסיקו לשאול מי ינצח, ויתחילו לשאול איך יוצאים מן המעגל.

כפלסטיני, אני איני רוצה ישראל חלשה. אני רוצה ישראל בטוחה. אבל אני גם לא מוכן לקבל פלסטיני שנידון לעד לחולשה, תלות וכיבוש.

אני רוצה פלסטיני חופשי, מדינה פלסטינית ריבונית וישראל בטוחה לצדה. שלום כזה לא יוכל להיבנות על כוח בלבד.

הוא יצטרך להישען על הכרה הדדית, ביטחון, חירות וצדק. לכן השאלה של גרשון בסקין ראויה להישאל שוב ושוב: אם לא מדינה פלסטינית — אז מה? כל עוד אין תשובה רצינית לשאלה הזו, שלילת פתרון שתי המדינות אינה מדיניות. היא רק דרך אחרת לומר: נמשיך את הסכסוך.