ראש ממשלת ספרד סיפק לאחרונה דוגמה בולטת לכך. הוא האשים רשתות הקשורות לישראל ולרוסיה בהפצת מידע כוזב, שלטענתו תרם למשבר ההגירה במובלעת סאוטה. זו טענה חמורה. אם בידי ממשלת ספרד ראיות לכך שרשתות הקשורות לישראל היו מעורבות במהלך שנועד לערער את יציבות ספרד, עליה להציגן.
המקרים אינם זהים. סנצ'ס העלה טענה בדבר פעילות חשאית, ולכן עליו להציג ראיות. בריטניה מביעה עמדה בנושא מהלך ישראלי, שאפשר להתווכח על הצדקתו ועל השלכותיו. המשותף לשני המקרים צר יותר: זהות השחקנים מתרחבת. ממשלה הופכת למדינה, מדיניות לעמדה לאומית, ועימות נקודתי לעימות בין מדינות.
סנצ'ס איננו ספרד, ממשלת בריטניה אינה החברה הבריטית, מקרון אינו צרפת. ישראל אינה יכולה לראות בכל אמירה של מנהיג אירופי הוכחה לכך ש"אירופה" פנתה נגדה. אותו כלל חייב לחול גם בכיוון ההפוך. התנגדות לנתניהו אינה יכולה להפוך להתנגדות לישראל, וביקורת על מדיניות ישראלית אינה יכולה להפוך לחשד קולקטיבי כלפי ישראלים, ודאי שלא כלפי יהודים.
כאן עשויים האינטרסים של פוליטיקאים ושל מדינות להיפרד. מנהיג עשוי להרוויח מהפיכת מחלוקת לעימות לאומי. אבל ישראל תזדקק למסחר, למחקר ולקשרים פוליטיים באירופה גם לאחר שהקואליציה הנוכחית תסיים את כהונתה. ספרד ובריטניה ימשיכו לחלוק אינטרסים עם ישראל גם לאחר שממשלותיהן יתחלפו.
לכן צריך להגן על מערכת היחסים מפני העימות הפוליטי. ממשלות מתחלפות. הגיאוגרפיה לא. יחסי ישראל ואירופה חשובים מכדי שנצטרך לבנות אותם מחדש בכל פעם שממשלה מתחלפת.
התרעות פיקוד העורף