בשבועות האחרונים חלק ניכר מההשלכות ארוכות הטווח של המלחמה באיראן מתחדדות. אותן השלכות דווקא משרתות אינטרסים מרכזיים של מדינת ישראל וגם את מעמדה הגאו-אסטרטגית, לא רק כמעצמה עולמית בתחומים רבים, אלא גם כמגדלור ביטחוני וצבאי עבור מדינות ועמים רבים באגן הים התיכון והסביבה , ואפילו עבור כאלו הרחק מכאן.
בתקופה שעם ישראל ותפוצותיו נמצאים תחת איומים ומתקפות תעמולתיים ומדינאים\דיפלומטים קשים ביותר וחסרי תקדים, אותו מעמד גאו-אסטרטגי איתן של ישראל כמבטיח ומגן של יציבות וביטחון, מעורר עוד יותר פלא והשראה.
אחת מההשלכות המרכזיות של המלחמה באיראן- מלחמה שמבחינת ישראל לא תמה גם אחרי שארה"ב חיפשה לשנות את צורתה למען אינטרסים משלה- היא השחיקה בתפיסה הרווחת שארה"ב היא ערבה מועילה לביטחונן של מספר מדינות במזרח התיכון. מדובר בראש ובראשונה בשותפות המסורתיות של וושינגטון במפרץ הערבי\פרסי. לאותה שחיקה ופקפוק יש אפקט דומינו מתמשך שבא לידי ביטוי גם הרבה מעבר למזרח התיכון, מהמזרח הרחוק ועד לסף הדלת של נאט"ו אצל המדינות האירופאיות סביב הים התיכון.
מגמה כבר קיימת ודומה מוסיפה לשחיקה באמונה בערבויות הביטחוניות האמריקאיות כלפי שותפיהם. שחיקה שהיא תוצאה מהמדיניות האמריקאית בכל הקשור למלחמה באוקראינה- גם בתקופת ממשל ביידן אם כי בנימה יותר עדינה ובדרכים פחות חד משמעיות- של ריחוק ארה"ב מהשתתפות ישירה או מקיפה מידי במלחמה. מדיניות הגיונית למדי לאור הפוטנציאל להידרדרות מסוכנת ביחסי ארה"ב-רוסיה והיכולות הצבאיות הגרעיניות של שתי המעצמות. מעבר לכך הקו התוקפני והביקורתי ביותר של הנשיא טראמפ כלפיי ברית נאט"ו הצולעת, מוסיף לחוסר הביטחון של אותן שותפות של ארה"ב.
השינוי המתמשך הזה באיך שארה"ב נתפסת בקרב שותפיה ומדינות רבות אחרות בעולם, הולך ומתחזק בעקבות ההתקפות האיראניות החוזרות והנשנות, שהן גם מאוד מוצלחות, נגד מספר רב של מטרות אמריקאיות באזור. בין היתר התקיפות נגד בסיס המטה של הצי החמישי של ארה"ב בבחריין שגרמו להרס משמעותי והשביתו הרבה, אם לא את רוב הפעילות, של אותו בסיס ענק.
התקיפות האיראניות הוכיחו שהאמריקאים לא מצליחים להגן כראוי על הנכסים אסטרטגים ביותר שלהם במזרח התיכון. בעקבות כך הועלה שאלה הגיונית בקרב בעלי הברית של ארה"ב ברחבי העולם- איך בדיוק האמריקאים מתכוונים לסייע בהצלחה בלהגן על הנכסים החיוניים והיכולות השונות של אותן מדינות? מדינות כמו גרמניה, דרום קוריאה, מדינות המפרץ הערביות, יפן ועוד, שנשענות על חיילים, בסיסים, וציוד אמריקאי כדי להגן על עצמם. לא לדבר על הנשק והמערכות האמריקאיות המרובים שבשימוש של הצבאות שלהם. ציוד צבאי שיעילותם עכשיו מוטלת בספק מסוים.
זה אירוע שמתכתב היטב גם עם המשך היווצרותו של עולם רב קוטבי, וגם עם ההתעניינות והרצון של הרבה מדינות על פני הגלובוס לרכוש מערכות צבאיות ישראליות שהוכיחו את עצמם באופן מופתי בשדה הקרב. זה בנוסף לאינטרס ההולך וגובר ליצור שיתופי פעולה אסטרטגים עם ירושלים בקרב מדינות שמוצבות בפני אתגרים ביטחוניים, וגם כאלו שמעוניינות בלהתקדם טכנולוגית וכלכלית. יוון, הודו, גרמניה, ואיחוד האמירויות הן דוגמאות בולטות למגמה הזאת. מגמה שהומחשה שוב לאחרונה עם פרסומים על עסקאות ושיתופי פעולה ביטחוניים בסדרי גודל היסטוריים עם המדינות הללו.
עוד עדות להתחזקות תפקידה ומעמדה של ישראל על הבמה הגלובאלית, נחשף בזמן מבצע שאגת הארי, כשישראל שיגרה לאיחוד האמירויות מערכות הגנה אוויריות ביחד עם אנשי צוות לתפעל אותן, כדי לסייע לאמירותים להגן על מדינתם. מעבר לכך, ארה"ב עצמה החליטה להעביר פלטפורמות אוויריות אסטרטגיות משלה, כמו מטוסי תדלוק במספרים גדולים, ממדינות המפרץ לישראל כדי להנות ממלוא העוצמה של מערכת ההגנה האווירית הרב שכבתית הישראלית- שהיא הטובה בעולם. יותר מסביר להניח שצה"ל על כל זרועותיו וכוחות הביטחון ביצעו פעולות רבות אחרות שלא פורסמו כדי להגן על שותפינו באזור ואפילו על כאלה מחוצה לו.
מנגד מבחינת מעמדה של ארה"ב, המלחמה עם איראן חשפה וממשיכה לחשוף חולשות ופערים רציניים ביכולות ובאמצעיים הצבאיים של האמריקאים. אומנם בממדים פחות קיצוניים, מה שמתגלה בהקשר הזה דומה למה שהתגלה ביחס לכוחות המזוינים של רוסיה במלחמה עם אוקראינה. בעיקר, קושי בלהתמודד עם אויב שנלחם בדרכים איי סימטריים ועם נחישות רבה.
אויב שמצליח לפגוע בכושר הלוגיסטי של מעצמה גדולה [נקודת טורפה מרכזית לאורך ההיסטוריה עבור לא מעט מעצמות גדולות\אימפריות] , ביחד עם פגיעות קשות במערכות מתקדמות ויקרות של אותה מעצמה. מערכות שנחשפות כפגיעות הרבה יותר ממה שהעריכו שני הצדדים. לא לדבר במקרה האיראני על מערך "אש מנגד", שכולל גם את השלוחות של טהרן, בכמויות ובקצב מאסיביים ושיצרו מאזן אימה. בייג'ינג, מוסקבה, פיונגיאנג ויריבים אחרים של ארה"ב והמערב מפיקים את הלקחים הרלוונטיים.
הפגיעה במערכים לוגיסטיים של הכוחות האמריקאיים תרמה הרבה לתנאי השירות, התחזוקה, וכושר העמידה הלקויים של נושאות המטוסים של הצי האמריקאי במלחמה. מה שתופס הרבה מאוד כותרות בעולם ומעניין מאוד יריבים ושותפים של ארה"ב כאחד.
קריאות התיגר של טהרן על מאמצי וושינגטון להגיע להסדר כלשהו בנושא מיצרי הרמוז, ובכלל דחיקת עניין הגרעין לשוליי סדר העדיפויות במגעים בין הצדדים, מוסיפים להעמקת השחיקה בתדמית של ארה"ב והאמון בא בקרב שותפיה בעולם.
ההבנה שאיראן עוד יכולה להחריף את המצב, ושיש סכנות אחרות שאורבות מעבר לפינה כמו סין אגרסיבית יותר וטורקיה נאו-עות'מנית ואיסלאמיסטית, לא עוזרת לאמריקאים.
לעומת זאת שותפים קיימים ופוטנציאלים של מדינת ישראל מחפשים מה שאני מגדיר כמגן דוד מורחב וזמין להם. השותפים הללו מבינים שישראל לא תרשה לעצמה, ובמיוחד אחרי השביעי לאוקטובר 2023, להשאיר איומים אסטרטגים תלויים באוויר כמו להב של גיליוטינה מעל ראש האומה. המסקנה הזאת תהפוך לעוד יותר ברורה בעייני העולם אחרי שנשלים את המלאכה ונסיר באופן מלא את האיום הגרעיני האיראני, וגם עם המשך החסימה והדחיקה אחורה של השאיפות של שלטון האחים המוסלמים באנקרה.
ישראל תתבקש נא בשנים הקרובות למלא בצורה פומבית ואסרטיבית יותר את תפקידה כמגדלור של יציבות והתקדמות, וכמבטיח ומגן של מרחב עצום וחיוני המתפרס מהים התיכון ועד לים ההודי.
התרעות פיקוד העורף