התרחיש שנחשב אז טבעי היה שבנט יעמוד בראש הרשימה ואיזנקוט ישתלב כמספר 2. בנט נתפס כמועמד המוביל לראשות הממשלה, ואיזנקוט היה אמור להיות החיזוק המשמעותי לצדו. אלא שמאז השתנו יחסי הכוחות. איזנקוט התחזק בסקרים, ובמקביל האפשרות שישתלב במקום השני ברשימה בראשות בנט הלכה והתרחקה.
לכן, חיבור עם איזנקוט שבו בנט הופך למספר 2 עלול למעשה לרוקן חלק גדול מהמהלך הזה מתוכן. גם אם הרשימה תהיה גדולה ומצליחה, בנט כבר לא יהיה המועמד שמוביל אותה. ייתכן שהוא ינסה למצוא פתרון בדמות רוטציה או הסדר אחר על ראשות הממשלה, אבל גם האפשרות הזאת מעידה עד כמה השתנו יחסי הכוחות. בעבר בנט יכול היה להציג את עצמו באופן טבעי כראש הרשימה; היום הוא כבר לא יכול לעשות זאת באותה ודאות.
גנץ עמד אז בראש מפלגה של יותר מ-30 מנדטים, שהייתה הגדולה בגוש ובחלק מהמערכות אף התחרתה על מעמד המפלגה הגדולה בכנסת. ובכל זאת, איזנקוט אינו ממהר לעשות זאת. ההסבר לכך טמון בתפיסה שלו לגבי המבנה הנכון של הגוש.
אז למה איזנקוט בכלל מסרב להתאחד?
הוא אינו משוכנע שאיחוד של כמה מפלגות לרשימה אחת ישמור על מלוא הכוח של כולן. מבחינתו, חיבור פוליטי לא בהכרח מייצר את סכום המנדטים שכל מפלגה מקבלת בנפרד. להפך: רשימה מאוחדת עלולה לאבד מצביעים שנמשכים דווקא לזהויות השונות של המפלגות.
גנץ עמד אז בראש מפלגה של יותר מ-30 מנדטים, שהייתה הגדולה בגוש ובחלק מהמערכות אף התחרתה על מעמד המפלגה הגדולה בכנסת. איזנקוט יכול, לפחות תיאורטית, לשאוף לאותו מקום בדיוק. ובכל זאת, הוא אינו ממהר לעשות זאת. ההסבר לכך טמון בתפיסה של איזנקוט לגבי המבנה הנכון של הגוש.
הוא אינו משוכנע שאיחוד של כמה מפלגות לרשימה אחת ישמור על מלוא הכוח של כולן. מבחינתו, חיבור פוליטי לא בהכרח מייצר את סכום המנדטים שכל מפלגה מקבלת בנפרד. להפך: רשימה מאוחדת עלולה לאבד מצביעים שנמשכים דווקא לזהויות השונות של המפלגות.
זו הסיבה לכך שהוא ממשיך להסתייג מהאיחוד, כפי שעשה גם בתחילת הדרך. איזנקוט מעריך שבנט ולפיד עדיין מסוגלים להביא קהלים שהוא עצמו אינו מביא. אם בנט יכול למשוך חלק ממצביעי הימין, ולפיד יכול לשמר קהל אחר, אין מבחינתו היגיון למהר ולהכניס את כולם תחת קורת גג אחת אם התוצאה תהיה אובדן של אותם מצביעים.
גוש גדול על מפלגה גדולה
במובן הזה, איזנקוט פועל בניגוד להיגיון הפוליטי האישי המתבקש. לפי התפיסה שמיוחסת לו, השאלה אינה רק כמה מנדטים יהיו למפלגה שלו – אלא כמה מנדטים יהיו לגוש כולו.
אם מפלגה בינונית בראשותו, לצד בנט ולפיד שרצים בנפרד ומביאים קהלים אחרים, מניבה בסופו של דבר גוש גדול יותר – הוא יעדיף את האפשרות הזאת על פני מפלגת-על שנראית מרשימה בסקרים אבל מאבדת קולות בדרך. בכך הוא שונה גם מהגישה של ליברמן, שהבהיר בעבר כי הוא מסתכל בראש ובראשונה על המפלגה שלו ולא על חישובים גושיים. אצל איזנקוט, לפי הניתוח הזה, החישוב הפוך: הוא מוכן לוותר על גודל אישי כדי למקסם את כוחו של המחנה כולו.
זו גם הסיבה שרואים באיזנקוט את מי שמתנהל כ"מבוגר האחראי" של הגוש. בעוד בנט ולפיד בחרו במהלך משותף שנועד לשפר את מצבם המיידי, איזנקוט מסתכל, לפי אותה תפיסה, על השאלה הרחבה יותר: איזה מבנה פוליטי יביא בסופו של דבר את מספר המנדטים הגדול ביותר למחנה כולו.
מנקודת המבט הזאת, דווקא החיבור בין בנט ללפיד נתפס כמהלך בעייתי. איזנקוט, לעומת זאת, מעדיף לשמור את המפלגות נפרדות כל עוד כל אחת מהן מסוגלת להביא מצביעים אחרים.
המלכוד של בנט ולפיד
וכאן נוצר המלכוד המרכזי. בנט ולפיד זקוקים היום לאיזנקוט יותר מכפי שאיזנקוט זקוק להם. הם רואים בו אפשרות לעצור את הירידה ולייצר מומנטום חדש, אבל ככל שהם נחלשים והוא מתחזק, המחיר של אותו חיבור הולך ועולה. בנט כבר לא יכול להניח שהוא יעמוד בראש, לפיד אינו נמצא בעמדה שמאפשרת לו להכתיב את תנאי החיבור, ואיזנקוט, מצדו, כלל לא בטוח שאיחוד כזה משרת את האינטרס הרחב של הגוש.
כך נוצר מצב שבו האיש שיכול לכאורה להציל את בנט ולפיד מהמשך הירידה הוא גם האיש שמעצם התחזקותו דוחק אותם לפינה. אם המגמה תימשך, גם אם בסופו של דבר יהיה איחוד, הוא כבר לא ייראה כמו חיבור בין שלושה שותפים שווים, אלא כמהלך שמתרחש בתנאים שאיזנקוט קובע.
התרעות פיקוד העורף