שלוש שנות מלחמה: מהניצחון הצבאי למציאות אסטרטגית חדשה | אל"מ מיל' אמיר נוי

האבק אולי מתחיל לשקוע, אבל המלחמה עדיין לא הסתיימה. גם בשלב הזה, ישראל עדיין יכולה למצוא את עצמה, יחד עם ארצות הברית, חוזרת לאופציה הצבאית מול אחד האיומים המרכזיים שהתפתחו במהלך המערכה. לכן מוקדם עדיין לכתוב את פרק הסיכום. אבל דווקא עכשיו, אחרי שלוש שנות לחימה, כבר אפשר לזהות כמה מן הלקחים האסטרטגיים שצריכים לעצב את הדרך שבה ישראל תבנה את ביטחונה בשנים הבאות.

הראשון שבהם הוא אולי הקשה ביותר לעיכול: ישראל נכנסה למלחמה הגדולה בתולדותיה כשהיא לא מוכנה. צבאית ומדינית.

ה־7 באוקטובר לא היה רק כשל מודיעיני. הוא היה כשל עמוק יותר של תפיסת ביטחון, של מוכנות צבאית ושל ההנחה שאפשר לנהל את הסכסוך במקום להכריע אותו. בנוסף, הדרג הבטחוני נטל לידיו סמכויות שלא ניתנו לו ועקב זאת תהליך קבלת ההחלטות בבוקר ה- 7 באוקטובר, השתבש. זה לא מפתיע כי:

כבר ביולי 2018 התריע האלוף במילואים יצחק בריק על פערים חמורים בכשירותו של צה"ל. בעקבות הדוח מינה הרמטכ"ל דאז, גדי אייזנקוט, וועדת בדיקה בראשות האלופים במיל' אבי מזרחי ודורון אלמוג. הכתובת הייתה על הקיר. היו התרעות, היו בדיקות, היו מסקנות לביצוע – והיו אפילו שנים שבהן ניתן היה לתקן. במקביל, באותה השנה הונחה הטיוטה הראשונה לתכנית "חומת יריחו". היא עוד לא נקראה כך – אבל המודיעין שעליו נבנתה התכנית היה קיים והוצג לדרג הפיקודי בצה"ל.

ובכל זאת, ב־7 באוקטובר 2023 התברר שצה"ל עדיין שבוי בקונספציה, והמערכת הצבאית לא הייתה ערוכה לתרחיש של מלחמה שנכפתה עליה. התוצאה הייתה האסון הכבד והנורא ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה.

הלקח הראשון הוא אפוא ברור: צבא חייב להיות בנוי למלחמה על פי יכולות האויב וכוונותיו  – לא למלחמה שאנחנו החלטנו שהוא ינהל.

דווקא משום שהפתיחה הייתה כה קשה, צריך להסתכל ביושר גם על מה שקרה מאז. שלוש שנות מלחמה הוכיחו את יכולתה של ישראל וצה"ל להתאושש, להפעיל כוח בהיקפים חסרי תקדים ולשנות את המאזן האסטרטגי באזור.

בצפון, חיזבאללה ספג מכה קשה, והיכולת שלו לפעול כפי שפעל ערב המלחמה נפגעה באופן משמעותי. צה"ל נמצא מעבר לליטני, והמרחב שהיה במשך שנים בסיס קדמי של חיזבאללה הפך לזירת פעולה ישראלית. הקו הצהוב עובר כ- 8-10 ק"מ מהגבול הבינ"ל, ובחזית יישובי הגבול הצפוני - יש צבא ישראלי.

גם במערכה מול איראן השתנה מאזן הכוחות. משטר האייטולות ספג מכות כבדות, יכולתו להפעיל את שלוחותיו נפגעה, והטבעת האסטרטגית שנבנתה סביב ישראל במשך שנים – מאיראן, דרך עיראק וסוריה ועד לבנון, עזה ותימן – נחלשה מאד ואינה עוד מה שהייתה.

בסוריה השתנתה המציאות מן היסוד. צבא אסד התפרק, משטרו נפל ואסד נמלט. ישראל מצאה את עצמה פועלת בעומק סוריה והרחיבה את אזור החיץ שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות מ־1974 מטווח של 2-3 ק"מ ל 9-12 ק"מ כשצה"ל אוחז בנקודות טקטיות בעומק השטח הסורי.

גם בעזה השתנתה המציאות. צה"ל מחזיק בחלקים נרחבים של הרצועה, חמאס איבד חלק ניכר מהנהגתו וממערכת הפיקוד שלו, והארגון אינו עוד הכוח שהיה ב־6 באוקטובר.

אבל הישגים צבאיים אינם מטרה בפני עצמה. השאלה האמיתית היא מה ישראל עושה איתם. המלחמה הבאה אינה מתחילה ביום שבו נורה הטיל הראשון. היא מתחילה בקו שבו מסתיימת המלחמה הנוכחית. לכן השלב הבא אינו רק שאלה של הסדרים מדיניים. הוא בראש ובראשונה שאלה של תפיסת ביטחון. ישראל צריכה לתרגם את הישגי המלחמה למציאות אסטרטגית חדשה, המבוססת על ארבעה עקרונות.

הראשון

גבולות הביטחון חייבים להיקבע לפי המציאות - לא לפי משאלות לב המלחמה הזאת הוכיחה שוב שהמרחק בין ישראל לבין האויב הוא עניין של חיים ומוות. גבול אינו רק קו על מפה. הוא צריך לקבוע עד כמה האויב יכול להתקרב, מאיפה הוא יכול לתקוף ואיזה מרחב נדרש לישראל כדי להגן על עצמה.

לכן, בכל הסדר עתידי, ישראל חייבת להתעקש על גבולות ביטחון המבוססים ככל האפשר על טופוגרפיה, עומק אסטרטגי, שטחי חיץ ויכולת התרעה ותגובה. קו הגבול אינו יכול להיות יותר קו הבתים הראשונים, כפי שהיה בצפון ובעוטף עזה.

העיקרון צריך להיות פשוט: לא חוזרים למצב שבו האויב נמצא במרחק שמאפשר לו להפוך את הגבול לנקודת הזינוק למלחמה הבאה. מדינה יכולה להתווכח על קווי גבול ששורטטו על מפה (סייקס פיקו 1926). היא אינה יכולה להתווכח עם הטופוגרפיה.

העיקרון השני

כל הסכם חייב לכלול מנגנוני פיקוח – והפרתו חייבת לגרור מחיר גם הגבול הטוב ביותר יכול להפוך מסוכן אם אין מי שמפקח עליו ואוכף את ההסכם. ישראל צריכה לדרוש מנגנוני פיקוח אפקטיביים, רציפים וניתנים לאכיפה, עם יכולת לזהות הפרות בזמן אמת ועם כללי משחק ברורים. פיקוח ללא ענישה הוא פיקוח חסר משמעות.

במזרח התיכון, הרתעה חייבת להיות מוחשית. אם צד מפר הסכם, הוא חייב לדעת מראש מה המחיר. לא עוד גינוי, לא עוד החלטה באו"ם ולא עוד "תגובה חריפה" שתסתיים אחרי כמה ימים. המחיר צריך להיות כזה שהצד השני יבין.

במזרח התיכון, ענישה משמעותית יכולה להפוך לאיבוד שטח. מי שמפר את ההסכם ומסכן את ביטחון ישראל צריך לדעת שההפרה עלולה להקטין את השטח שבשליטתו ולהגדיל את מרחב הביטחון של ישראל.

זו הרתעה שמטרתה למנוע את המלחמה הבאה וכל פעילות טרור.

השלישי

ישראל חייבת לבנות רשת של בריתות אסטרטגיות אחרי שהוגדרו גבולות הביטחון, ואולי במקביל לכך, ישראל צריכה להסתכל מעבר למעגל המיידי של הסכסוך.

המלחמה הזאת הוכיחה פעם נוספת שאסור לישראל להפקיד את ביטחונה בידי גורם חיצוני אחד. העולם משתנה. בריתות גדולות נסדקות (נאט"ו), מעצמות משנות סדרי עדיפויות, ומדינות שהיו בעלות ברית אתמול עשויות לראות את הדברים אחרת מחר.

ישראל צריכה אפוא להרחיב את מעגל השותפויות שלה – לא רק במזרח התיכון הערבי והעוין, אלא בראש ובראשונה במרחב שבו יש לה אינטרסים משותפים עם מדינות אחרות: מזרח הים התיכון, ואולי אף כלל המדינות המקיפות אותו.

יוון, קפריסין, איטליה, מצרים ומדינות נוספות יכולות להיות חלק ממערכת אזורית המבוססת על אינטרסים משותפים: ביטחון, אנרגיה, מסחר, נתיבי ים, טכנולוגיה, מודיעין ותשתיות. בעולם שבו בריתות גדולות מתקשות לספק יציבות מוחלטת, דווקא מסגרות אזוריות פונקציונליות עשויות להיות המפתח ליציבות, לשגשוג ולהשפעה.

הים התיכון יכול לשוב ולהיות לא רק עבר משותף. הוא יכול להפוך לעתיד אסטרטגי משותף.

הרביעי

לא לכפות "מזרח תיכון חדש" – לבנות אותו. כאן מגיעה המסקנה החשובה ביותר מהניסיונות הקודמים. אין צורך להתחיל בפומפוזיות טקסית, בפתיחת שגרירויות, בהצהרות היסטוריות או בלחיצות ידיים בין מנהיגים. שגרירויות, יחסי תרבות, תיירות ופתיחת גבולות אינם צריכים להיות נקודת ההתחלה. הם יכולים להיות התוצאה. צריך להתחיל באינטרסים.

במים, באנרגיה, במסחר, בטכנולוגיה, בתשתיות, בביטחון, במודיעין, בחקלאות ובקשרים בין חברות ואנשים. לא צריך לכפות "מזרח תיכון חדש".

צריך לבנות אותו. שלב אחר שלב. הלקח מהעבר אינו ששלום הוא בלתי אפשרי. הלקח הוא ששלום אינו נוצר מהצהרות גדולות, מטקסים רבי רושם או מלחיצות ידיים בין מנהיגים. שלום נבנה מהרגלים קטנים שחוזרים על עצמם במשך שנים. עוד קשר מסחרי, עוד פרויקט משותף, עוד אינטרס כלכלי, עוד מנגנון שמונע משבר.

כך נבנה אמון. אמון הוא לא נקודת פתיחה. אמון הוא תוצאה של שנים של יציבות. וזו צריכה להיות תפיסת היום שאחרי של ישראל.                      לא עוד ניסיון לייצר מציאות באמצעות הסכמים שאינם נשענים על כוח, ולא עוד הסתמכות על ההנחה שהצהרה מדינית יכולה להחליף עומק אסטרטגי. קודם ביטחון. אחר כך יציבות. אחר כך אינטרסים משותפים. ורק מתוך אלה - אם וכאשר המציאות תאפשר - שלום.

שלוש שנות מלחמה גבו מישראל מחיר נורא. אסור שהמחיר הזה יהיה לשווא. ובסופו של דבר, זו גם הדרך הנכונה לחשוב על שלום.

לא כנקודת מוצא. לא כהצהרה. לא כחתימה על נייר. שלום אמיתי הוא מצב שבו לשני הצדדים יש יותר מה להפסיד ממלחמה מאשר להרוויח ממנה. אם ישראל תצליח לבנות מציאות כזאת – עם גבולות בטוחים, הרתעה אפקטיבית, בריתות יציבות ואינטרסים משותפים – אז השלום, אם יגיע, לא יהיה תוצאה של אשליה.

הוא יהיה תוצאה של מציאות. וזה אולי הלקח החשוב ביותר שישראל צריכה לקחת איתה מהמלחמה הזאת: לא להסתפק בניצחון בשדה הקרב, אלא לבנות אחריו מציאות שבה לניצחון יש משמעות אסטרטגית ארוכת טווח.