תעשיית הגיבור התורן: הפוליטיקה הישראלית איבדה את הדרך | כנרת בראשי

בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות נחשף פער עמוק בין שני מחנות: מצד אחד, מחנה שיודע להתלכד סביב הנהגה, דרך וזהות פוליטית; ומנגד, מחנה שמחליף מנהיגים בקצב שבו מחליפים כותרות במהדורת חדשות. הסקרים משתנים, הכוכב התורן מתחלף, אבל השאלה נשארת אותה שאלה: איפה האידיאולוגיה?

אפשר לאהוב את ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו ואפשר גם להתנגד לו, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה הפוליטית: הוא בנה מחנה שמכיר את עצמו. הליכוד וגוש תומכיו עברו אופוזיציה, משברים, בחירות חוזרות, פרישות, כתבי אישום, מחאות ולחצים בינלאומיים; ובכל זאת, הציבור המזוהה איתם לא התפזר בכל פעם שהגיע שם חדש עם דרגות, חליפה או מסר תקשורתי מלוטש.

נתניהו ישב כשנה וחצי באופוזיציה לאחר הקמת ממשלת ״השינוי״, המתין, ארגן מחדש את המחנה וחזר לשלטון בבחירות 2022. זו לא רק שאלה של אישיות; זו עדות לכוחו של מחנה פוליטי עם עמוד שדרה, משמעת פנימית ותודעת דרך – מה שחסר בצד השני.

הלקח המרכזי אינו שצריך פוליטיקה של אדם אחד, להפך: דמוקרטיה בריאה זקוקה למפלגות חזקות, שיודעות לקבל ביקורת נוקבת ולא רק ליטופים באולפנים וסקרים מדומיינים. כדי שמנהיג יתחלף, צריכה להיות מפלגה שנשארת, אידיאולוגיה וציבור שיודע מה הוא דורש ממנהיגיו גם ביום שאחרי.

במרכז–שמאל, לעומת זאת, נדמה לעיתים שאין מחנה אלא פס ייצור של מושיעים. לפיד, בנט, גנץ, יאיר גולן, מנסור עבאס – היום המשיח הוא איזנקוט. מחר יגיע שם אחר, אולי עוד אלוף במילואים, או מנכ"ל עטור כותרות, אולי פוליטיקאי לשעבר שעדיין לא החליט אם הוא ימין, מרכז או שמאל – והאולפנים כבר ידעו להכתיר אותו והסוקרים יעניקו לו יתרון על נתניהו.

זו אינה מנהיגות; זו צריכת מנהיגים.

הסקר נעשה תחליף לאידיאולוגיה. מי שמקבל מספר גבוה הופך בן־לילה ל״התקווה״; מי שיורד במספר המנדטים הופך לבעיה ממנה צריך להתעלם או ללטף בנחמדות עם מסר של ״לך״. כך הציבור מקבל פוליטיקה של הייפ: הרבה תנועה, מעט עומק; הרבה מיתוג, מעט עקרונות; הרבה ״רק לא״.

אין זה מקרה שמפלגות שנבנו סביב אדם אחד מתקשות לעמוד כאשר אותו אדם נחלש. יש עתיד, למשל, הוצגה לאורך השנים כמפלגת שלטון חלופית, אך לפי מאגרי סקרים עדכניים היא נמדדה בחלק מהסקרים סביב 7 מנדטים בלבד, רחוק מאוד משיאה בעבר. זה אינו רק כישלון אלקטורלי רגעי. זו תוצאה צפויה של מפלגה שלא הצליחה לנסח זהות רחבה, עמידה ועצמאות מעבר לדמותו של העומד בראשה, דוגמן של ״אנחנו הרוב״.

גנרלים יכולים להיות מנהיגים מצוינים. גם עיתונאים, אנשי עסקים, ראשי ערים ופעילים חברתיים יכולים לתרום לפוליטיקה. אבל דרגות על הכתף אינן תוכנית מדינית, ביטחונית, כלכלית או חברתית. שירות צבאי מפואר אינו פטור מהצגת עמדות, מאחריות ציבורית או מבחינה ביקורתית.

הציבור הישראלי זכאי לשאול מכל מי שמבקש להחליף את נתניהו הרבה שאלות, ולא רק ״האם תשב עם נתניהו אם לאו״. מי שאומר רק ״אני אחליף את נתניהו״ אינו מציג חזון; הוא מציג יעד אישי. החלפת ראש ממשלה אינה תוכנית עבודה למדינה. היא יכולה להיות תוצאה של תוכנית, אך אינה יכולה להיות התוכנית עצמה.

גם אחוז החסימה מזכיר שפוליטיקה אינה משחק של אגו. רשימה שאינה מקבלת לפחות 3.25% מהקולות הכשרים אינה נכנסת לכנסת, וכל הקולות שקיבלה אינם מתורגמים לייצוג. בבחירות 2022, למשל, מאות אלפי קולות ניתנו לרשימות שלא עברו את הסף, ומרצ החמיצה את הכניסה לכנסת בפער של אלפי קולות בודדים. לכן, כאשר מחנה מתפצל לעוד ועוד מפלגות, רשימות ואגו־טריפים, הוא אינו ״מגוון את הבחירה״ – הוא עלול למחוק את כוחו שלו.

הפוליטיקה הישראלית אינה יכולה להמשיך להתנהל סביב חרם מטופש ורדוד של ״רק לא ביבי״. מי שרוצה להחליף את נתניהו חייב להציע משהו גדול יותר משנאה לנתניהו. הוא חייב להציע לציבור תקווה שאינה מבוססת על החרמה, על בוז לבוחרים אחרים או על חלוקה תמידית בין ״נאורים״, ״דמוקרטים״ ל״מסוכנים״, ״טיפשים״, ״בבונים״.

אי אפשר לדבר על דמוקרטיה ולתאר מיליוני אזרחים שבוחרים שוב ושוב בליכוד כאילו הם טועים, מוסתים או בלתי ראויים להשתתף בשיח. אי אפשר לבנות מחנה לאומי־אזרחי רחב אם כל מי שאינו חותם על סיסמת ״רק לא ביבי״ מסומן מיד כאויב, מוקצה מחמת מיאוס ומסוכן.

אחדות אינה חולשה. ישראל עומדת מול מציאות אזורית מסוכנת, מול אויבים שאינם מבחינים בין מצביע ליכוד למצביע יש עתיד, בין חרדי לחילוני, בין מתנחל בשטחים למתנחל תל־אביבי, בין יהודי לערבי נאמן למדינה. מי שמבקש להפוך את אזרחי ישראל ליריבים נצחיים משחק לידיהם של מי שרוצים להחליש ולהשמיד אותנו.

הגיע הזמן לבנות דרך שמכירה בצורך בביטחון ובמשילות, אך גם באחריות ציבורית. דרך שמבינה כי למדינה הזאת, הגם שיש לה בעיות קשות, יש לה גם כוחות אדירים. דרך שמכבדת את כל חלקי הפסיפס הישראלי, במקום להפוך אותם לקבוצות יריבות במאבק אינסופי על זהות המדינה.

אחדות היא ההכרה בכך שגם בתוך מחלוקת, מדינת ישראל קודמת לכל, כי אחדות אינה ויתור על מחלוקת.