שמעון פרס היה שותף מרכזי לבניית כוח ההרתעה של ישראל, אותו כוח שיש האומרים שבזכותו אנחנו עדיין כאן, חיים ובועטים. הוא היה ממניחי תשתית הביטחון של המדינה, בנה קשרים אסטרטגיים עם צרפת וגרמניה, פעל להבאת מערכות הנשק והמטוסים הראשונים, היה שותף להקמת התעשייה האווירית, שפירותיה מגינים עלינו גם היום. הוא הקים יישובים ומפעלים, סייע להציל את המשק בשנות האינפלציה הקשות והיה ממניחי היסודות לתעשיית ההייטק והחדשנות הישראלית. וכאשר חש שישראל כבר מבוססת וחזקה יותר מבחינה ביטחונית וכלכלית, הוא העז לעשות את מה שלא היה מובן מאליו, להושיט יד לשלום.
אבל פרס מעולם לא הסתפק במה שכבר היה. הוא תמיד חיפש את מה שעוד חסר. הוא נהג לומר שהוא אחראי על כל ה"אין", על כל מה שעדיין לא קיים אבל צריך ליצור למען העתיד. והוא לא רק אמר. הוא עשה.
הוא חלם וקידם את הננוטכנולוגיה, את מדעי המוח ואת הטכנולוגיות של המחר, הרבה לפני שהן הפכו לחלק מהשפה היומיומית שלנו. הוא זיהה את העוצמה של החדשנות הישראלית הרבה לפני שהמילה "אקוסיסטם" הפכה למטבע לשון. הוא ביקש לגייס עוד מדען, עוד יזם, עוד מנהיג, עוד אדם שיכול לעשות משהו למען ישראל.
ובמקביל, הוא בנה גשרים. עם מנהיגים מכל העולם, עם יהדות התפוצות על כל גווניה, עם מנהיגי כל הדתות ועם אנשים מכל הקשת הפוליטית, גם עם מי שחלקו עליו ולעיתים אף עשו לו את החיים לא פשוטים.
בעתות שלום ובעיקר בשעת משבר, הוא לא הפסיק לנוע. ממנהיג למנהיג, ממדינה למדינה, ממלך לנשיא, מאפיפיור ליזם, מאיש עסקים למדען. היה לו חשוב שיבינו כמה ישראל הקטנה תורמת לעולם, דווקא מתוך התנאים המורכבים שבהם היא חיה. הוא ביקש לספר לעולם על ישראל כפי שראה אותה: מדינה קטנה, אי של יצירתיות בלב אזור סוער, המוקפת באוקיינוס של אתגרים, ובכל זאת מדינה שיודעת להפוך קשיים למנוע של חדשנות, יצירתיות והזדמנות.
הוא היה אדם שראה רחוק. לפעמים רחוק כל כך, שאחרים עדיין לא הצליחו לראות את מה שהוא כבר ראה בבירור. וזה אולי הדבר החשוב ביותר להבין כשמנסים לסכם עשור ללכתו, כי אם יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות, הוא ששמעון עצמו לא היה אוהב את המבט לאחור.
הוא תמיד הביט קדימה.
גם כשסיים פרק, הוא כבר חשב על הפרק הבא. גם כשהשיג יעד, הוא כבר שאל מה עוד אפשר לעשות. וכשאמרו לו שמשהו אינו אפשרי, הוא לא נרתע. להפך. הוא רצה לדעת מי עוד יכול לעזור להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. לשם כך הוא אפילו הקים את "צוות הפנטזיה".
זכיתי לעבוד לצדו יותר משני עשורים. זכיתי להכיר מקרוב לא רק את המנהיג, אלא את האדם שמאחורי המנהיג. הייתי לצדו בחדרים שבהם התקבלו החלטות, במסדרונות השלטון, בפגישות עם מנהיגים, מול המצלמות וגם מאחורי דלתיים סגורות. במסעות מסביב לעולם, ברגעים היסטוריים וגם באינספור רגעים קטנים שלא נכנסו לשום ספר היסטוריה.
ראיתי מקרוב את היחס אליו של מנהיגים מסין, מארצות הברית, מאירופה, מהמזרח הקרוב ומהמזרח הרחוק. ראיתי כיצד דלתות נפתחות בפניו, כיצד אנשים מבקשים את קרבתו, ובעיקר את ההערכה העצומה שרחשו לו. לא תמיד הסכימו אתו. לעיתים התנגדו לו בחריפות. אבל גם מי שחלק עליו הכיר בכך שמדובר באדם בעל חזון יוצא דופן, בעל ראייה רחבה ויכולת נדירה לראות את הצעד הבא הרבה לפני שאחרים הצליחו אפילו לדמיין אותו.
שמעון היה גם אדם שידע לשים את האגו בצד כאשר המטרה גדולה ממנו. הוא היה מוכן לבלוע לא מעט "צפרדעים" בדרך, לשבת גם עם אנשים שלא העריך, בלשון המעטה, אם האמין שהם יכולים לקדם מטרה שחשובה למדינת ישראל.
אני זוכרת מקרה אחד במיוחד. הוא ביקש ממני לקבוע פגישה עם אדם שהיה אויב מר שלו, אדם "שתקע לו סכין בגב" ובגד בו פוליטית. אמרתי לו: "בשום אופן. ממש לא מגיע לו." הוא הסתכל עליי ואמר בשקט: "היום הוא יכול לעזור לקדם את הפרויקט החשוב." דחיתי ודחיתי, ובסוף קבעתי את הפגישה, תחת מחאה.
זה היה שמעון.
הוא מעולם לא נתן למשקעי העבר לעמוד בדרכו אל העתיד. ואולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר שלמדתי ממנו: לא להיות שבויים של מה שהיה, אלא תמיד לשאול מה אפשר לעשות עכשיו כדי שהמחר יהיה טוב יותר.
אני מתגעגעת לאיש החזון. למנהיג הנועז שהעז לאתגר אותנו, שאמר לנו לחשוב אחרת, לחלום בגדול ולא לפחד מהלא נודע. אבל היום, עשור אחרי לכתו, לצד כל מה שאני זוכרת מהמנהיג, אני מתגעגעת לאדם.
אני מתגעגעת לחבר יקר ונהדר. לאדם שצעדתי לאורו, יום ולילה, בארץ ומסביב לגלובוס. לאדם שגם בתוך העומס האינסופי, בין פגישה לפגישה ובין מנהיג למנהיג, ידע לעצור ולשאול אותי איך אני מרגישה, מה שלומי, איך אני מתמודדת עם הלחצים והאם הכול בסדר במשפחה.
הוא ידע להקשיב. הוא ידע לשאול, באמת לשאול. והוא ידע לצחוק מהבדיחות שלי, גם כשלא תמיד היו מוצלחות במיוחד. והיו רגעים שבהם, בתוך כל הכובד של המדינה והעולם, הצלחנו פשוט לצחוק יחד.
אלה הדברים שחסרים לי היום, אולי יותר מכול.
כי מאחורי כל התארים, כל ההישגים וכל המפגשים ההיסטוריים, היה אדם. אדם שהיו בו סקרנות עצומה, חוש הומור, לב גדול ואמונה כמעט בלתי נתפסת ביכולת של האדם לשנות את המציאות.
עשור אחרי, אני כואבת את חסרונם של מנהיגים מעוררי השראה. אנשים שאפשר להניח את הראש על הכרית בלילה ולהרגיש שהמדינה בידיים טובות. בידיים אחראיות. מנהיגים שהמדינה היא באמת בראש מעייניהם, שמסוגלים לראות רחוק, לחשוב בגדול, לקחת אחריות וגם להביא לישראל כבוד בעולם, ולהציג את פניה היפות, את העוצמה שלה ואת הנס הישראלי.
שמעון האמין בדור הצעיר. הוא סמך עליו. הוא ידע שלצעירים יש מצפן, שיש בהם תעוזה, שיש בהם סקרנות ושמהם תבוא היכולת להמשיך ולבנות כאן עתיד טוב יותר.
אולי משום כך, גם היום, אני בוחרת לא להיפרד ממנו במבט לאחור.
אני מסתכלת קדימה.
אני מסתכלת על הילדים שלנו, על הדור הצעיר, על כל אותן צעירות וצעירים שממשיכים לחלום, ליצור, ליזום ולבנות, גם כשהדרך קשה, ואני אומרת לך, שמעון: הם כאן.
הם חולמים. הם מעזים. הם יוצרים. והם יבואו. הם יתקנו. בדיוק כפי שאתה האמנת.
וכאופטימיסט מושבע, אני כמעט יכולה לשמוע אותך אומר לנו גם היום: אל תסתכלו אחורה. תסתכלו קדימה. תאמינו במה שעוד לא קיים. תעזו לחלום. ותמשיכו בכל הכוח, ביחד, למען כולנו.
עשור עבר מאז שהלכת. העולם השתנה. ישראל השתנתה. ואני השתניתי. אבל יש דברים שלא משתנים. האמונה שלך בעתיד. האמונה שלך באדם. והקול הזה, שממשיך ללכת איתי גם היום ומזכיר לי, בכל פעם שאני מתלבטת, שלא מספיק לשאול מה קיים. צריך תמיד לשאול מה עוד יכול להיות.
שמעון, אתה חסר לי.
אבל גם עשר שנים אחרי, אתה עדיין צועד איתי.
ואני עדיין צועדת לאורו של האיש שהאמין שאפשר לשנות את העולם.
המורשת שלך תלווה אותנו תמיד.
התרעות פיקוד העורף